בהוצאת “עם עובד” בתל-אביב יצא לאור זה לא מכבר הספר “בגין 1913 – 1992” מאת אבי שילון, המתיימר להיות ביוגרפיה של מנחם בגין ז”ל. להלן מובאים דברי הביקורת של ד”ר אפרים אבן, יו”ר ברית חיילי האצ”ל, על הספר הנ”ל, כפי שראו אור בגיליון 173, סתיו תשס”ט – 2008, של “האומה”, הרבעון למחשבה מדינית שבהוצאת המסדר על שם זאב ז’בוטינסקי, עמ’ 93 – 101:- מחבר הספר “בגין 1913 – 1992” לא נכח מעולם בדל”ת אמותיו של מנחם בגין, לא שוחח איתו, אף לא בטלפון, ולא האזין לנאומיו. אל “עוצמתו של מנחם בגין”, כך הוא כותב בדברי הקדמתו, הגיע לחלוטין במקרה. היה זה בעת שהטלוויזיה בבית חברו שידרה צַלָּמָה, כַּתָּבָה מצולמת, ובה נשאל יצחק שמיר אם הוא מתייעץ עם בגין. “תגיד כן, תגיד כן” קרא אז אביו של חברו לעבר מקלט הטלוויזיה, כאילו שומע יצחק שמיר את הדברים… מחבר הספר, שנכח שם, כותב כי אותו רגע באה לו “ההתגלות הגדולה”, ואז החליט כי הוא הוא, הוא ולא אחר, יהא זה אשר יכתוב את הביוגרפיה של בגין…
הכותב אינו שוכח לציין כי הוא בעל תואר שני בתולדות עם ישראל מטעם אוניברסיטת תל-אביב, ומקפיד לציין בדברי הקדמתו כי מ”טעמי מחקר וארכיון”, שקד “לנבור בארכיונים, בפרוטוקולים, בכתובים, בסרטים ובעדויות”. עוד הוא מציין כי כשהתחיל “את מלאכת המחקר” היה “חסר פניות, נכון לקבל ולדחות”. אלא שלמרבית הצער רמת החיבור רחוקה מאוד מלהיות משביעת רצון, ולמקרא הדברים מתעורר ספק רב אם אכן היה המחבר “חסר פניות” כדבריו.
טעויות למכביר
אתחיל בטעויות הענייניות הרבות הפזורות בספר מראשיתו ועד סופו. להלן קצת מהן:-
את בן-גוריון מתאר המחבר כ”יושב ראש הוועד הפועל הציוני” (עמ’ 56). בן-גוריון לא כיהן מעולם בתפקיד זה. הוא היה יושב ראש ההנהלה הציונית.
בהקשר לבחירות לכנסת השנייה (1951), שבהן הצטמצם כוחה של תנועת החרות לשמונה מנדטים בלבד, כותב המחבר כי “מספר המנדטים של מפא”י ושל ‘הציונים הכללים’ לא השתנה” (עמ’ 166). טעות היא. מספר חברי הכנסת של הציונים הכללים עלה בכנסת השנייה לעשרים, לעומת שבעה בלבד בכנסת הראשונה. בכנסת השנייה נמנו עם הציונים הכללים גם שני חברי הכנסת שנבחרו ברשימה ה”ספרדית” שלהם. מספר חברי הכנסת של הציונים הכללים בכנסת השלישית היה אפוא 20 ואולי 22, היינו פי שלושה בערך מאשר בכנסת הראשונה!
המחבר כותב כי בגין “טבע ביטוי חדש: ‘הפתק הקדוש’ שיש לשים בקלפי” ( עמ’ 137). המחבר טועה. הביטוי שחידש בגין היה “פתק הבוחר” ולא “הפתק הקדוש”! אגב, רבים הביטויים ומטבעות הלשון שחידש בגין בלשוננו, וראוי בהחלט לייחד להם רשימה מיוחדת.
את הספר “סמבטיון”, הביוגרפיה של ישראל אלדד (שייב), כתבה עדה אמיכל ייבין. על-פי המחבר (ראה, למשל, הערה 51 בעמ’ 463) כתב את הספר אלדד עצמו.
הרבה מאוד טועה המחבר בענייני התארים בתנועת בית”ר. בעמ’ 43 , למשל, הוא מתאר את בגין כ”ראש בית”ר בפולין”, אך את התואר “ראש בית”ר” לא נשא מעולם שום איש זולתי ז’בוטינסקי. בעמ’ 23 מזכיר המחבר תואר של “מפקד בית”ר בפולין”. לא היה בבית”ר באותם ימים תואר של “מפקד בית”ר”. רק בשנות החמישים, ולפרק זמן קצר, נשא בתואר הזה מנחם בגין. בעמ’ 22 מזכיר המחבר תואר משונה שלא היה מעולם בבית”ר: “ניצב הממונה על ענייני הארגון”.
בתארו את הכרזת המרד כותב המחבר כי “ההכרזה לוותה בתביעה להקים מדינה יהודית – תביעה שהובעה בפומבי בפעם הראשונה” (עמ’ 60).
אין שום יסוד לקביעת המחבר ולפיה תביעת האצ”ל להקמת מדינה עברית מצד האצ”ל הובעה אז “בפומבי בפעם הראשונה”. בעמ’ א’ של “חרות עיתון חופשי”, גיליון י”ג מיום י”ב באייר תש”ג (17 במאי 1943), למשל, – אם כן, לפני הכרזת המרד – תבע האצ”ל הקמת מדינה עברית וקבע נחרצות “הארץ הזאת תהיה מדינה עברית – בכל מחיר!”
בתיאור התגייסותו של בגין למלחמה בשילומים מגרמניה, כותב המחבר כי אחרי שיחתו עם ד”ר בדר שממנה “השניים נפרדו בחיבוק”, התפנה בגין ו”עוד באותו ערב כתב מאמר, הראשון זה זמן רב, והוא פורסם ב-1 בינואר ( 1952)” (עמ’ 172). המחבר טועה. עשרה ימים בלבד קודם למאמר זה, ביום 24 בדצמבר 1951, פרסם בגין ביומון “חרות” את המאמר “מחרות לחרות” , לכבוד גיליון האלף של העיתון.
המחבר מזכיר את ההסכם שנחתם במחצית שנות השלושים בין ז’בוטינסקי לבין בן-גוריון. כידוע אישררו חברי תנועת ז’בוטינסקי את ההסכם הזה ברוב גדול, אך חברי הסתדרות העובדים הכללית דחו אותו. המחבר מביא דברים שבגין אמר כאשר ההסכם היה על הפרק, ומהם עולה עמידתו על משמר על כבודו של ז’בוטינסקי : “אולי שכח אדוני שבן-גוריון קרא לו ולדימיר היטלר, אבל זיכרוננו טוב יותר” (עמ’ 24). כן הוא מביא שם את דברי ז’בוטינסקי ולפיהם זכורה לו היטב עובדת התגייסותם של בן-גוריון, בן-צבי וגולומב לגדוד העברי, ו”אני בטוח שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו שוב ללבוש את המדים הללו ולהילחם”. משום מה מסיק מכך המחבר כי “כבר באותה העת” נוצר “הפער המעמיק והולך בין המורה לתלמידו”, והוא מוסיף כי ז’בוטינסקי מיהר וכתב לאשתו יוהנה “שתכין לו לנסיעה לארצות הברית עוד חליפה, גדולה ממידותיו , בגלל התדמית ה’אגדית’ שמשווים לו” (עמ’ 24). אלא שאת המכתב לרעייתו, שממנו מצטט המחבר כתב ז’בוטינסקי בהקשר אחר לגמרי, וכשבע-שמונה שנים לפני כן, ב-1927…
המחבר כותב כי עד להחלטת האו”ם מנובמבר 1947 על חלוקת שטח ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות נמנע בגין “מלהתייחס באופן עקרוני ליחסי יהודים-ערבים במדינה שתקום”. גם זאת טעות, ואולי חמורה. בכל ימיו בארץ-ישראל, ואם כן גם לפני נובמבר 1947, נדרש בגין ליחסי יהודים-ערבים בארץ, היינו למה שנקרא “הבעיה הערבית”. בהכרזת המרד עצמה נאמר כי יש להקים מייד ממשלה עברית זמנית, אשר – בין השאר – “תעניק שיווי זכויות מלא לאוכלוסייה הערבית”. גם בשנות המחתרת הבאות נדרש בגין רבות לבעיה הערבית, ועדויות על כך יש, למשל, בכל ארבעת כרכי “במחתרת” של כתביו, וראה המאמר “רק אומה לוחצת זוכה בעצמאות” כרך א’ עמ’ 110, 111, “תזכיר”, כרך א’, עמ’ 263 – 268, “איום שהיה לקל וחומר”, כרך ב’, עמ’ 103 – 105, “תזכיר למשלחות לעצרת או”ם המיוחדת” , כרך ג’, עמ’ 70 – 75, ו”לקראת ממשל עברי”, כרך ד’ עמ’ 18 – 21. אגב, מה מוזר כי ארבעת כרכי “במחתרת” אלה לא היו לנגד עיני המחבר בעת שכתב את חיבורו. כאמור לעיל, הוא העיד על עצמו כי שקד “לנבור…בכתובים”.
המחבר כותב כי בגין מחששו ש”הצבא המצרי עלול לפלוש לארץ דרך נמל יפו…הורה לפגלין להכין תכנית מבצעית”, אך היה לו “עוד שיקול בהחלטה לתקוף את יפו: קרבתה היחסית למיפקדת אצ”ל, ששכנה בבית החולים פרויד” (עמ’ 115). “מיפקדת האצ”ל” עד סמוך לפני התקפת האצ”ל על יפו, היינו בימים שהבריטים נכחו בתל-אביב, הייתה גוף מחתרתי של אנשים שהתכנסו מדי פעם לדיונים ולקבלת החלטות. לא היה “בית” למיפקדה זו, ודאי ודאי שלא היו שם עובדים וְתִיקִים וטלפונים. ישיבות מיפקדה אלה נערכו בבית המפקד עצמו, אך היו ישיבות שנערכו גם במקומות אחרים. רק ערב המערכה על-יפו, כשהבריטים פינו למעשה את משכנות היהודים ברוב חלקי הארץ ולוחמי המחתרות לא חששו עוד מפניהם, הקים האצ”ל לעצמו “מיפקדה” כדת וכדין ושיכן אותה, לנוחיות המערכה, בבית החולים פרויד. לפני פתיחת מיתקפת האצ”ל על יפו לא שכנה אפוא מיפקדת האצ”ל בבית החולים פרויד, ולדברים של המחבר כאילו קרבת יפו לבית החולים פרויד הייתה אחד המניעים להחלטת בגין לכבוש את יפו אין שום יסוד.
משום מה קובע המחבר נחרצות כי בנו של מנחם בגין, זאב בנימין, הוא “על שם אביו, לא על שם ז’בוטינסקי כפי שסבורים”. כאן נכשל המחבר בהבנת הנקרא. במכתבו מיום 9 במארס 1943 אל הגב’ יוענה ז’בוטינסקי, רעיית ראש בית”ר הרי כותב לה בגין מפורשות כי השם שנתן לבנו בא “להנציח את שמו של אבינו ראש בית”ר האלמוות”, ולהלן, לאחר תיאור קצר של מה שעבר עליו, חוזר וכותב כי “עתה נולד נולד לנו בן. ונתנו לו את שם ראש בית”ר” (“מורי זאב ז’בוטינסקי”, עמ’ 36, 37).
לפרק הגדול של טעויות המחבר שייכות גם הקביעות שהוא עצמו סותר אותן במקומות אחרים בספרו. הנה שתי דוגמאות בלבד:
בעמ’ 75 כותב המחבר כי ביולי 1944 נערכה פגישה בין בגין לבין “יצחק שמיר, אחד משלושת חברי מרכז לח”י” . ו”שמיר, כמוהו כבגין, היה עטור זקן ארוך”. 13 עמודים קודם לכן , בעמ’ 62, הוא כתב כי רק “בתחילת 1945 עקר בגין לרחוב יהושע בן-נון…(ו)צימח זקן..”
דוגמה שנייה: בעמ’ 136 כותב המחבר כי “בספטמבר 1948 פורק אצ”ל באופן סופי, ורק הסניף בירושלים הוסיף לפעול”. שבעה עמודים אחר כך, בעמ’ 143, הוא כותב כי ב-23 בספטמבר 1948 פורק האצ”ל בירושלים.
לעגנות
מה שחמור בעינַי מן הטעויות הרבות שבספר, היא לעגנותו של המחבר כלפי נשוא ספרו, לעגנות העולה מבין השיטין של כמעט כל דפי הספר. הרושם המתקבל מקריאת הספר הוא שהמחבר מנסה לתאר את בגין כבעל תכונות מוזרות, כאיש ש”לא מן היישוב”.
נראה, למשל, שאין המחבר סבור כי גם למנחם בגין, כמו לכל בן אנוש, היו השקפות, דעות ורצונות, וכי כמו לכל בשר ודם, ואולי קצת יותר מבשר ודם רגיל, ניסה גם בגין לשכנע אנשים בצדקת דרכו ודעותיו. אחרת אי אפשר להבין כיצד זה בהרבה מאוד מקומות לאורך כל דפי הספר כותב המחבר על “עקשנותו” של בגין. הנה רק קצת דוגמאות: “”בגין התעקש” (עמ’ 28, בתיאור הכינוס העולמי השלישי של בית”ר, ספטמבר 1938), “הוסיף …להתעקש” (עמ’ 51, בתיאור התנגדות בגין לעריקה מהצבא הפולני ערב מינויו למפקד האצ”ל), הוא “התעקש להעביר את אנשי אצ”ל, ובהם הרפתקנים וקיצוניים לא מעטים, למסלול פוליטי-דמוקרטי” (בתיאור הקמת תנועת החרות, עמ’ 120. בהפקרות כותב המחבר כי באצ”ל היו “הרפתקנים לא מעטים”, תוך שאינו מעז לציין במפורש ולו שם אחד!), “ב-1977…התעקש למנות את פגלין ליועץ ראש הממשלה לענייני טרור” (עמ’ 146), “בגין הוסיף להתעקש” (עמ’ 261, בתיאור ליל המהפך ב-1977). גם בהלוויית סדאת “בגין התעקש” לקחת חלק” (עמ’ 358).
בגין מתואר כאיש רודף כבוד ושלטון, גאוותן, ונתון למצבי רוח. בתיאור פגישתו ערב הסיזון עם סנה בבית ישראל וקס, כותב המחבר שהמארח “הכיר את נטיית מפקדו (=בגין) לדקדק בענייני כבוד” (עמ’ 67). במקום אחר הוא כותב כי “ביטחון, תמימות וגאוה חברו להם יחדיו אצל בגין” (עמ’ 60). בהקשר אחר כותב המחבר כי פעם כשקבע אליהו לנקין פגישה עם בגין, הציע לו זה לפתע לשחק שחמט. “לנקין לא שאל שאלות. הוא התרגל למצבי הרוח של המפקד” (עמ’ 71). כאסמכתא לדברים האחרונים מציין המחבר את עמ’ 64 – 65 בספרו של אליהו לנקין “סיפורו של מפקד אלטלנה” שיצא לאור בהוצאת “הדר”, אך אין דבר וחצי דבר על העניינים האלה לא בשני העמודים המצויינים, ולא בספר כולו.
מן הידועות היא שבגין נטה להתייעץ עם חבריו לפני שיצא בשמם אל הציבור, ולמשל לפני ועידות תנועת החרות (והוא הקפיד לערוך אותן מדי שנתיים ימים, כפי שקבעה אז חוקת תנועת החרות!), היה מביא לידיעת המרכז, בישיבתו האחרונה לפני התכנסות הוועידה שבה גם צריך היה להיבחר המרכז החדש, את עיקרי נאומו בפתיחת הוועידה. נראה כי גם את גילויי הדעת של האצ”ל ואת דברו לעם, בחלקם לפחות, היה מביא לידיעת חבריו במיפקדה. תמיד הייתה אוזנו כרויה להערות ולתגובות, ולא פעם תיקן ושינה ניסוחים. אבל גם על מנהג נאה וטוב זה כותב המחבר בלעג. “דברים שכתב נהג להראות לידידיו בגאוה לפני ההגהה הסופית”, כתב (עמ’ 91).
גם על ניתוחיו המדיניים של בגין יצא לעגו של המחבר. הוא אינו יכול אמנם להכחיש כי היו מזהירים, והוא מביא כדוגמה את ברית המועצות, מעצמה אדירה ורבת כוח, שעוד בשנות הארבעים צפה בגין את פירוקה “למדינות לאום למיניהן” (עמ’ 91). אך מבין השיטין של דבריו עולה לעג לבגין על מנהגו זה. “השאלה היחידה שנותרה פתוחה” כותב המחבר והיא אם הוא “חזה את התפרקות ברית המועצות מתוך ניתוח מדיני קר או גם בגלל טינתו לשלטון שייסר אותו בכלא” (עמ’ 91), כאילו יש לדבר זה משמעות מהותית.
המחבר גם מתאר את בגין כ”קיצוני”, ולמשל בתיאור פרשת ההתנקשות בלורד מויין הוא כותב כי בתגובתו על מעשה לח”י בקהיר היה בגין “קיצוני כהרגלו” (עמ’ 76).
גם על “בריאותו הנפשית” של בגין כותב המחבר וראה למשל עמ’ 99. דומה כי החיטוט ב”נפש” – אהוב על המחבר, כאילו הוכיח כבר את סגולותיו בתחומים אחרים, ועתה הוא גם מתיימר להבין ברפואת נפש. הוא מספר, למשל, כי בגין גינה בפומבי את את דברי הלמוט שמידט, נשיא גרמניה, שבעברו היה קצין בצבא היטלר, ולפיהם לגרמניה מחוייבות מוסרית דווקא כלפי הערבים, מפני שבעיית הפליטים הערבים באה לעולם בשל הקמת מדינת ישראל, שהתרחשה אחר השואה אשר חוללו הגרמנים בעם היהודי. בעקבות דברי בגין, כותב המחבר, העלה אמנון רובינשטיין את העניין בכנסת כהצעה לסדר היום, ובגין השיב לו והזכיר בדבריו את עיר הולדתו, בריסק דליטא, ואת יהודיה, ובהם הוריו. ואף שהמחבר מודה כי “הציבור בישראל” הזדהה עם הדברים שאמר אז בגין על שמידט, ואף שעולה מדבריו כי הצעת רובינשטיין הורדה מסדר היום של הכנסת, הוא אינו יכול לסיים את הידרשותו לנושא בלי להוסיף כי בדברי התשובה של בגין לרובינשטיין הייתה “התערטלות נפשית” (עמ’ 337)!
והנה עוד דוגמה לחיטוטי הנפש של המחבר: הוא מתאר חילופי דברים שהיו בין בגין ובין איתן לבני, וקובע בוודאות מוחלטת כי “לבני התאכזב כשהתברר לו כי מצוקה נפשית (!) גרמה למפקדו שיטשטש את ההבדל בין המציאות לעולם ההיסטורי-מיתי שהיה עולמו לעיתים מזומנות” (עמ’ 86).
המחבר שם את עצמו גם כחוקר כליות ולב. הנה דוגמה: הוא כותב כי אף שלממשלתו היה רוב מוצק בכנסת, סבר בגין כי ראוי שהכנסת כולה תסמוך את ידיה על ההזמנה ששיגר לאנואר סדאת לבקר בירושלים. לפיכך העלה את הנושא בכנסת. במקרה היה זה ביום שבו הועלה בכנסת זכרו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. כיאה למעמד וכאקט של ממלכתיות הזכיר בגין בדבריו כי גם בן-גוריון – כמוהו כשאר ראשי ממשלות ישראל – השתוקק להיפגש עם מנהיגי מדינות ערב. כאן קובע המחבר כי בדבריו אלה רצה בגין לרמוז כי הוא ממשיך דרכו של בן-גוריון(!). עוד מוסיף המחבר כי “כוונתו” זו של בגין, לראות את עצמו כממשיך דרכו של בן-גוריון, כאילו בכלל הייתה, גרמה צער ל”וותיקי חרות” (עמ’ 289). מובן כי אין למחבר אסמכתא לדברי הבל אלה ואין הוא מביא ולו שם אחד מבין שמות “ותיקי חרות” שזו הייתה דעתו.
גם רודף שלטון היה בגין בעיני המחבר. הוא כותב כי כשעדיין שירת בצבא הפולני היסס בגין רבות אם לקבל את המינוי של מפקד האצ”ל, גם מפני ש”בסתר ליבו” קיוה “שימונה לראש הצה”ר” במקום ד”ר אריה אלטמן! (עמ’ 53).
עיוותי דברים
יש בספר גם הרבה עיוותי דברים. אפשר כי גם מטרת אלה לתאר את בגין כאדם נלעג.
בהידרשו לתכנית שיקום השכונות של בגין, למשל, כותב המחבר כי היא הועלתה עוד לפני הבחירות, ו”כשתהה שמחה ארליך, שהיה אמור לכהן בתפקיד שר האוצר, מניין יושג הכסף, השיב לו בגין כי היהודים העשירים בארה”ב לא יוכלו לסרב לבקשה לעזור לאחיהם המדוכאים בארץ” (עמ’ 261). פירוש הדברים ששם המחבר בפי בגין הוא שדעת בגין הייתה שיהודי ארצות הברית ישאו בהוצאה הכספית של שיקום השכונות. כאסמכתא לדבריו אלה מציין כותב הביוגרפיה את עמ’ 22 בספרו של אריה נאור “בגין בשלטון”. אך מעיון קל בספרו של נאור עולה בלי כל ספק כי את רעיון שיקום השכונות העלה בגין אחר המהפך שהעלה אותו לשלטון, ולא לפניו, וארליך מיהר להסכים לו, כיוון ש”‘זה לא יעלה לנו כסף'” ש”הרי ראש הממשלה ישיג את המימון מיהודי אמריקה”. מדברי נאור עולה כי מי שדיבר על תרומת יהודי ארצות הברית למפעל היה ארליך ולא בגין. לא ברור מדוע עיוות המחבר את הדברים, וכן לא ברור על סמך מה הכניס המחבר לסיפור זה את הביטוי “אחיהם המדוכאים”.
הנה עוד דוגמה של עיוות דברים: בתיאור פגישת מנחם בגין וחברי מיפקדתו חיים לנדאו ושמואל כץ עם חברי ועדת אונסקו”פ כותב המחבר כי “כאשר דיבר בגין על עונשי המוות שנגזרו על חברי אצ”ל (=וייס, חביב ונקר, שהשתתפו בפריצת כלא עכו), נופף בידיו והרים את קולו. חברי הוועדה העירו לו כי מוטב שלא יצעק, משום שצעקותיו עלולות לחשוף את מקום הפגישה”(עמ’ 110). האסמכתא שמביא המחבר לדברים הללו היא הספר “המרד”, עמ’ 362 – 370.
יש לתמוה קודם כל על אסמכתא “רחבה” זו, שהיא כל הפרק “פגישות במחתרת” בספר “המרד”, אשר רק באחד מתוך פרקי המשנה הרבים שלו מתאר בגין את פגישתו עם חברי ועדת אונסקו”פ. אבל גם מי שיקרא את כל פרקי המשנה של “פגישות במחתרת” לא ימצא את הדברים האלה, לא את מקצתם, ואף לא רמז להם. מי שהכיר את מנחם בגין יודע כי היה איש הדר, שספק אם בשיחת רעים “הרים את קולו” או “נופף בידיו”. מטעמי קונספירציה ודאי וודאי שלא הרים את קולו, ולו פעם אחת, בשנים שבהן חיפשוהו הבריטים, והרי בעת פגישתו המתוארת עוד היו הבריטים בתל-אביב. על סמך מה אפוא הדברים התמוהים של המחבר?!
והנה עוד דוגמה לאסמכתא “כללית”, כללית מאוד של המחבר:-
בתיאור נאומו המשודר הראשון של בגין לעם בציון, לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, כותב המחבר כי “בגין ניצב נרגש…במצודת זאב ושלא כבימי השלטון הבריטי, שאז נשא את דבריו בחופזה, מחשש שייתפס”, הפעם “התמכר לתענוג” (עמ’ 118). שתי טעויות למחבר בקטע קטן זה: הראשונה היא כי תחנת השידור שממנה שידר בגין לא הייתה במצודת-זאב, והשנייה כי בכל “ימי השלטון הבריטי” לא שידר בגין מעולם באופן אישי. הוא אמנם כתב את רובי השידורים, אך מעולם לא שידר בקולו. אבל מעניינת כאן האסמכתא לדברים המוזרים האלה. המחבר מציין (בעמ’ 477) כי היא “ארכיון מכון ז’בוטינסקי”, בלי שום ציון נוסף…כך נוהג אדם בעל תואר אקדמי?
בעניין פגישת בגין עם חברי ועדת אונסקו”פ, שהוזכרה לעיל, מוסיף המחבר משום מה כי הפגישה גרמה לבגין התרגשות “שמאז התנצח עם חוקריו בכלא לא התרגש כל כך” (עמ’ 110). האסמכתא לדברי המחבר היא ספר “המרד”, עמ’ 366. אכן, בגין כותב שם כי בפגישה עם חברי ועדת אונסקו”פ הייתה “התרגשות עמוקה”, והוא מוסיף כי “בלי משים” נזכר בחקירתו בלוקישקי. אבל דמיונו של המחבר הביא אותו למסקנה כי גם בלוקישקי התרגש בגין…
והנה עוד דוגמה: בפרשת גיוס בגין לצבא אנדרס, כותב המחבר בעמ’ 49 כי מאיר קאהן, מירון שסקין ויוחנן בדר שאפו “להקים חטיבה יהודית נפרדת בצבא אנדרס שבעתיד תשרת את מטרות היישוב בארץ-ישראל”. לדברים אלה יש להעיר קודם כל כי מעדות ד”ר בדר ביום 23 בדצמבר 1992 לד”ר ננה שגיא כפי שמצויה בתיק ארכיון מדינת ישראל גל-15540/2 עולה כי לבדר היו ספקות באשר לתכנית (עמ’ 2 בעדות המודפסת). לפי בדר “זאת הייתה התכנית של שסקין וקאהן” בלבד (עמ’ 3). מדוע לא דייק המחבר? אך אולי לא זה העיקר. להלן הוא כותב כי שלושת אלה ייעדו לבגין “תפקיד של פיקוד צבאי”. אלא שגם בעניין זה לא דייק המחבר. לפי בדר “כאשר באתי למרגלן (=שֵם מקום ליד טשקנט, בברית-המועצות של אז) בגין עוד לא היה בצבא. רצו לסדר לו תפקיד של פיקוד צבאי, לא קצין ולא חייל”. “רצו לסדר” אומר בדר, ומסתבר כי היו אלה שלטונות הצבא הפולני, ולא השלישייה הנ”ל או חלק ממנה. אך אולי גם זה לא העיקר.
אבל להלן, בעמ’ 49, כותב המחבר את הדברים האלה:-
כאשר חוייל הערים בגין קשיים כהרגלו: אף על פי ששוחרר מהכלא בזכות היותו
אזרח פולני, לא הסכים שבסעיף הלאום בתעודת הגיוס יצויין הנתון הזה. ‘אני לא פולני’
אמר. בדר, שטרח לא מעט כדי שבגין יגוייס, והשיג לו תפקיד נוח, לא הצליח לכבוש את
כעסו. ‘אידיוט, ולו היה לך סיכוי לעלות כמוסלמי לא היית עולה?’ בגין התעקש:
‘אינני רוצה לשקר”. כעבור שלושה ימים שינה את דעתו, אך לא נימק.
מקור דברים אלה של המחבר הוא בעדות הנ”ל של ד”ר בדר בעניין גיוסו של בגין לצבא הפולני. אך הנה הדברים שאמר בדר:
לבגין היה קושי להיכנס לצבא הפולני. הוא שאל לעצתי כי הוא היה צריך להשלים
עם זה שבטופס ייכתב לאום: פולני. הוא היה מבריסק, והרוסים היו מבדילים בין אלה
שהיו מהשטחים המזרחיים שלפי ההסכם עם הגרמנים היו שייכים לרוסיה. בגין לא רצה
להצהיר הצהרת שקר…כזה הוא מנחם בגין (עמ’ 3).
אחת מתכונותיו הנעלות של בגין היה הרגלו לדבר (ולכתוב) אמת ורק אמת, תכונה שלצערנו הגדול לא רבים נחונו בה. בדברי ההקדמה שכתב בְּנוֹ למהדורה המיוחדת של הספר “בלילות לבנים” אשר ראה אור בשנת 1995 הוא מעלה על נס תכונה זו של אביו. אבל כותב הביוגרפיה מעוות את עדות בדר ולאחר שתחילה כתב כי “בגין התעקש” (כרגיל, “התעקש”!) שלא לשקר, הוסיף כי הוא שינה את דעתו…
ללא אסמכתאות
הבאתי לעיל את הדברים ללא האסמכתא שכתב המחבר ולפיהם בגין כביכול “נופף בידיו והרים קולו” בשיחתו עם חברי ועדת אונסקו”פ. עוד הרבה קביעות אחרות של המחבר הן ללא כל יסוד. הנה לקט קטן:-
בעמ’ 59, למשל, מביא המחבר את “השיקולים המדיניים” שהנחו את בגין להכריז על המרד כנגד הבריטים. הוא מפרט כמה מהם, ובהם “האמונה שאזרחי בריטניה יתבעו מממשלתם לצאת מארץ-ישראל”. את דבריו בעניין זה מסיים המחבר בקביעה ש”בכלל, בגין סבר כי רוח הלאומיות בקרב בני הנוער בארץ די בה לגרום להצלחת המרד” (עמ’ 59). כאסמכתא לכל דבריו בעניין זה מציין המחבר את מאמרִי “האידיאולוגיה שביסוד המרד של האצ”ל ועימותה עם המציאות” שראתה אור בגיליון 40 (המחבר כתב בטעות “2”), אפריל 1974, עמ’ 209 – 220. היכן במאמרי הנ”ל נדרשתי לאזרחי בריטניה, והיכן – ל”רוח הלאומיות בקרב הנוער”?!
בעמ’ 316 כותב המחבר כי בקייץ 1979, כשבגין היה מאושפז בבית חולים, ביקרוֹ עזר וייצמן, ואחר כך, “מאחורי גבו כינה אותו ה’מנוח’ “. גם האסמכתא לדברים הללו היא ספרו הנ”ל של נאור, עמ’ 206. אלא שאין בעמ’ זה בספר לא רק הכינוי שבו כינה וייצמן את בגין, אלא גם על האשפוז של בגין.
לעומת כל אלה, לא יגע המחבר למצוא אסמכתאות לכמה מהעניינים שאליהם נדרש. הוא כותב כי לא “נמצאו סימוכין” ל”טענה” של בגין ולפיה בן-גוריון שלח אליו את אליעזר ליבנה “לבקש ממנו שיאיים בפומבי כי אם מועצת העם הזמנית לא תודיע על הקמת המדינה, יעשה זאת אצ”ל” (עמ’ 118). אם היה טורח היה מוצא את עדותו של אליעזר לבנה בכבודו ובעצמו. היא פורסמה ביומון “חרות” מיום י”ח במנחם-אב תשכ”ג (8 באוגוסט 1963). מתברר ממנה כי ה”אקטביסטים” של מפא”י, שאנשי “השלום” בסוכנות היהודית ובמפלגתם בלמו אותם כדי שלא יעזו להכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל עם צאת הבריטים ממנה, חששו מאוד שאם מפלגתם, מפא”י, לא תיטול על עצמה את ההכרזה על הקמת המדינה יעשו זאת בגין והאצ”ל. לפיכך מיהר אליעזר ליבנה, מראשי “האקטביסטים” האלה, ובא אל בגין. ליבנה ידע כי במיפקדת האצ”ל היו ספקות אם אמנם תכריז הסוכנות היהודית – קרי מפא”י – על הקמת המדינה היהודית, ומחשש “שמא אצ”ל יכריז על כינון המדינה”. הוא ביקש מבגין “שימתין עד ערב חיסול המנדט (14 במאי 1948) ואל ינקוט יוזמה בטרם יתברר לו שיש צורך בה”. מנחם בגין הסכים. וכותב ליבנה על בגין האיש: “מילתו – מילה; הבטחתו – הבטחה; בדיברתו אפשר לתת אימון גמור”!
רק את המילה “גם” הוא הוסיף למובאה
מתברר כי לפחות במקרה אחד שינה המחבר לחלוטין את משמעות המובאה שעליה הסתמך, בכך שהוסיף לה מילה אחת משלו. הנה הפרטים:-
ערב הסיזון הייתה, כידוע, פגישה בין סנה לבין בגין.
דומני כי כיום כבר מודים הכל כי לאצ”ל ולראשיו לא היו אז כל אספירציות שלטוניות. אלא שכותב הביוגרפיה טוען אחרת. הוא יודע כי לבגין, למרות דבריו המפורשים לסנה ערב הסיזון, “היו שאיפות פוליטיות” (עמ’ 69). בדמיונו המפותח הוא קובע כי בעיני עצמו היה בגין “האדם שהביס את ז’בוטינסקי בכינוס בית”ר והשתלט ביד רמה על אצ”ל” (כך!). לפיכך הוא “לא הסתפק בפיקוד על המחתרת” ושאף לעמוד בראש ההנהגה הלאומית כולה. ובעניין זה יש למחבר אסמכתא לדבריו. הוא מביא מהדו”ח שמסר מנחם בגין לחברי מיפקדתו אחרי פגישתו עם משה סנה ערב הסיזון. על-פי פרוטוקול אותה ישיבת מיפקדה אמר בגין לחבריו “הודעתי למנהיגי השמאל כי אין בתכניתנו לתפוס את השלטון ביישוב”, והוסיף “אולם הם (= מנהיגי השמאל) מבינים כי ההתפתחות האובייקטיבית עלולה להביא לידי כך, והם רוצים לחסל את הסכנה בעוד מועד” (שלמה לב-עמי, “הציונות” ד’, תשל”ו, עמ’ 428). עולה מהדברים המובאים שבגין אמר לחבריו כי דבריו המפורשים לא הרגיעו את מנהיגי השמאל. לדעתם על אף הצהרת מפקדי האצ”ל, “התפתחות אובייקטיבית” תעלה את האצ”ל לשלטון. מה עשה המחבר כדי להוכיח כי בגין אכן שאף לשלטון? הוא הוסיף למובאה הנ”ל רק מילה אחת בת שתי אותיות : “גם”. כך על פי הביוגרפיה אמר בגין לחברי מיפקדתו: “אמנם הודעתי למנהיגי השמאל כי אין בכוונתנו לתפוס את השלטון, אולם גם הם מבינים כי ההתפתחות האובייקטיבית עלולה להביא לידי כך” (עמ’ 70). רק “גם” הוסיף המחבר לדברים שאמר בגין, וכמוראה שינתה המילה הנוספת את משמעות דבריו של בגין שינתה מקצה אל קצה .
* * *
מדינה חופשית היא מדינתנו, ומן הצד המשפטי מותר לכל אדם לכתוב כטוב בעיניו על כל נושא ועניין.
אך אם מותר לי להביע בקשה, הנה היא זאת: אנא, יכתוב נא המחבר על אנשים אחרים. ישאיר נא את העיסוק במנחם בגין ובפעילויותיו השונות לטובים ולמנוסים ממנו.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
