היכן התקשורת האחראית כאשר לר מדובר באשת ראש הממשלה?
פורם במקור בעיתון הארץ
הניסיון של התקשורת להצדיק את פרסום קלטת שרה נתניהו בטעמי אחריות ודאגה לציבור – הוא לעג לרש. הטיעון שהמניע לפרסום הוא שלגב’ נתניהו יש השפעה ישירה על קבלת ההחלטות של בעלה ולכן זכותו של הציבור לדעת באיזו אווירה ואקלים פועל ראש הממשלה, הוא צביעות והתחסדות במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב מדובר בזלזול גס באינטליגנציה ובזיכרון של הציבור הישראלי.
היכן היתה אותה “תקשורת אחראית” כל אותן שנים שבהן ניהל את המדינה ראש ממשלה שסבל מדיכאון, או שבהן היה רמטכ”ל שנאבק במחלת הסרטן? שני מקרים שבהם היה למצבם של אותם אישים השפעה על קבלת ההחלטות שלהם?
והיכן היתה אותה תקשורת, ששמרה על סודותיו האישיים ומשפחתיים של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק? או על חייו הפרטיים והרגליו של נשיא המדינה האהוב שמעון פרס?
אותה תקשורת ש”איתרגה”, כפי שניסח זאת אמנון אברמוביץ’, את פרשיות השחיתות שבהן היה מעורב אריאל שרון רק משום שההתנתקות התאימה לאג’נדה שלה, ואותה תקשורת שחלקים נכבדים ממנה סוכך על ראש הממשלה אהוד אולמרט ואפילו המשיך להריצו לכהונה נוספת בעוד מתנהלים נגדו הליכים משפטיים. נדמה כי באותם ימים התקשורת הישראלית נעלמה ונאלמה.
במשך שנים שמרה התקשורת הישראלית, למעט במקרים חריגים, על שתיקה בכל הנוגע לחייהם הפרטיים של נבחרי ציבור ובני משפחותיהם, בניגוד לארה”ב ובריטניה, שם החל משנות ה60 חייהם האישיים של נבחרי הציבור מסוקרים תדיר. התקשורת הישראלית לא מילאה את תפקידה כראוי כששיתפה פעולה עם נבחרי הציבור ושמרה על סודותיהם גם במקרים שבהם היתה סכנה להשפעה ממשית על אופן תפקודם ועל תהליך קבלת ההחלטות שלהם. הציבור הישראלי היה זכאי לשקיפות מלאה בכל הקשור לנבחרי הציבור שלו, להתנהלותם, הרגליהם, אופיים – כל אלו הם חלק לגיטימי משיקולי הבחירה בהם ומאמון הציבור בהם, והתקשורת הישראלית חטאה לתפקידה זה.
בשני העשורים האחרון חל שינוי. התקשורת עדיין נזהרה מלחשוף את סודותיהם של נבחריה מיוזמתה, אך כשחייו הפרטיים של איש ציבור הפכו לעניינן של רשויות החוק – התקשורת שיחררה את הרסן. סיקור פרשת הנשיא משה קצב, למשל – משפטו עד להרשעתו באונס – לא היה מבייש את טובי הצהובונים בבריטניה. מאז, סיקורן של תלונות על עבירות מין נגד נבחרי ציבור הפך נרחב ופרטני.
לאחרונה חלה עוד קפיצת מדרגה בתחום הסיקור התקשורתי בישראל. נראה כי פרסום הקלטת של יאיר נתניהו היווה את הסמן הראשון לשינוי כללי המשחק – שאחריו ייפרצו כל הסכרים. ואכן, אחרי קלטת יאיר, שחיכתה שנתיים עד לפרסומה, הגיעה ההקלטה של שרה נתניהו, שחיכתה תשע שנים.
האם צודק נתניהו באומרו כי אם היה מדובר במשפחה אחרת התקשורת לא היתה מפרסמת את ההקלטות? ייתכן. אולי אם היה מדובר בראש ממשלה אהוד יותר על אמצעי התקשורת, הקלטות לא היו מופצות בכלי התקשורת המרכזיים. אין ספק שבמקרה של נתניהו היד קלה יותר על ההדק; התקשורת הישראלית, לפחות חלקה, רוצה להדיחו וכל האמצעים כשרים.
אולם מדובר בתהליך עמוק הרבה יותר שסופו זה מכבר ידוע. תם עידן הפרטיות. הכל חשוף. הכל מוקלט. הכל שדיר. הדבר נכון לגבי כלל הציבור (ע”ע סרטון השוקולד, סרטון האישה המקללת ושוטר התנועה) ועל אחת כמה וכמה בנוגע לאישי ציבור ובני משפחותיהם.
הטכנולוגיה הפכה כל מי שיש לו סמרטפון בכיס לצלם וכתב, שיכול להפיץ בן רגע את תוצרתו ברשת החברתית הקרובה. התקשורת המסורתית יודעת שאם לא תשתתף במשחק החדש תהפוך לבלתי רלוונטית. מצבם הכלכלי ההולך ומידרדר של אמצעי התקשורת בישראל ושנאת נתניהו רק האיצו את התהליך והתקשורת המסורתית פרצה את גבולותיה.
המין האנושי אוהב רכילות מקדמת דנא, לא בכדי אנו מוצאים בויקרא י”ט את הציווי לא “תלך רכיל בעמיך”. “צהוב” מוכר, מגביר רייטינג וטראפיק, והתקשורת הישראלית רוצה לשרוד. אז רבותי, נא לא למכור לנו סיפורים על זכות הציבור לדעת ועל דאגה לשלום הציבור. תגידו את האמת, בלי להתייפייף ובלי להתחסד: אתם רוצים לשרוד. וזה לגיטימי. ומה שטוב לאמריקה בטח טוב גם לנו.
ד”ר רביב היא יועצת תקשורת ואסטרטגיה ומרצה לתקשורת בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
