הניסיון להשוות בין לוחמי המחתרות ואנשי חמאס ופתח פסול. אין דין מי שנלחם כדי להקים מדינה כדין מי שנלחם על מנת להשמיד מדינה
בקרוב יחול ה-21 באפריל, יום השנה למותם של עולי הגרדום, משה ברזני ומאיר פיינשטיין, שנדונו למוות בשנת 1947 על ידי שלטונות המנדט הבריטי והעדיפו להתאבד בתאם בכלא חמישה ימים בלבד אחרי תליית חבריהם דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני על ידי הבריטים בכלא עכו.
ששת הנדונים האלה יחד עם ששת עולי הגרדום הנוספים, שלמה בן יוסף, אליהו בית צורי, אליהו חכים, יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, נחקקו בתודעתנו כסמל להקרבה של יחיד למען מולדתו כמו גם סמל לסירוב להרכין ראש בפני שלטון מדכא וכובש.
לאחרונה מתגברים הקולות הדורשים מישראל להכיר במחבלים ובמתאבדים של חמאס והפתח כשקולים לעולי הגרדום וללוחמי המחתרות, שהרי גם הם מגדירים את מלחמתם כמאבק לשחרור לאומי, מה שמוכיח שפשטנות היא לא תכונה יחודית לטרוריסטים, אלא גם לאלה שמצדיקים אותם.
התחום המפריד בין העוול לנאצל פחות מעורפל ממה שמנסים לגרום לנו להאמין. פעמים רבות הפעלה של כוח רצויה ומוצדקת במקום אחד ופסולה במקום אחר.
כך למשל, שוטר שמכניס פושע מסוכן למאסר, אינו שקול למי שכולא את בתו במרתף, ומי שמוציא רכוש מחזקת גנב להשיבו לבעליו, אינו שקול למי שגזל אותו מלכתחילה, גם אם בשני המקרים קיים דמיון בין הפעולות והמבצעים אותן צודקים לתחושותיהם. באותו האופן, לא ניתן להשוות בין מי שנלחם להקים מדינה לבין מי שמטרת המאבק שלו היא השמדתה של מדינה ריבונית אחרת. האחרון, בהגדרה, לעולם לא יהיה
לוחם חופש.
הבדל נוסף הוא שהמחתרות העבריות מעולם לא הפעילו טרור פנימי נגד אוכלוסיית היישוב היהודי, לעומתם חמאס ברצועת עזה והפתח ביו”ש מבצעים פעולות טרור גם ובעיקר כלפי האוכלוסיה הפלסטינית, שכוללות רדיפת נוצרים, עיתונאים, הומוסקסואלים, פגיעה בחופש הביטוי ועינויי עצירים.
מה לעשות שבאמת קל יותר להאמין בכנותו של ארגון מחתרת, שהפעלת הכוח שלו ממוקדת ומבוקרת (רוב הרוגי מלכות לא הוצאו להורג על רצח, אלא על פריצה ונשיאת נשק חם), מאשר כשהיא יוצאת בהתפרצות יצרים אלימה ומסוכנת, שדורסת כל מה שבדרכה.
ההשוואה הזו, שמציבה את לוחמי המחתרות בשורה אחת עם פעילי הפת”ח והחמאס צפויה כשהיא מגיעה מאותם עיתונאים ואנשי אקדמיה בחו”ל, ששמו לעצמם למטרה לערער על זכותה של ישראל להגן על עצמה, אלא שיש גם במדינת ישראל קולות שמסכימים עמם – ולא מדובר בזרמים שוליים.
העיתונאי עקיבא אלדר כתב בתגובה על היוזמה של שר החינוך להכניס לתוכנית הלימודים את סיפור עולי הגרדום, “בעוד כמה שנים, לא רבות, יש לקוות, יפרסם שר החינוך של פלסטין איגרת לתלמידים לקראת השקתה של תוכנית לימודים חדשה שיזם משרדו. התוכנית תעלה על נס את פועלם של לוחמי חירות פלסטין, שהוצאו להורג בידי כוחות הכיבוש הישראליים”.
ואילו נועם שליט, בראיון איתו בחודש מרס אצל אמנון לוי, ענה בחיוב לשאלה, אילו היה פלסטיני, האם היה חוטף חיילי צה”ל. “הרי גם אנחנו חטפנו קצינים בריטים כאשר לחמנו לחופש”, השיב, מתעלם מהעובדה שמדובר היה באירוע חד פעמי שנועד להציל לוחמים מחבל התלייה.
יש לשער שלהצהרות כאלה לא ציפו גם מקטרגיה של ישראל. גם הם בוודאי הופתעו לשמוע את הקורבן הפוטנציאלי מגן בלהט על הזכות לפוצץ אותו לרסיסים ולהשאיר את ילדיו יתומים.
בניגוד לאופיים הפילוסופי של הטיעונים, הדיון עצמו אינו פילוסופי כלל, מטרתו מעשית, והיא להתיר לפעולות טרור להמשך וליטול חיים. אלה שמגינים על הפתח וחמאס, בשאיפתם להתפס כליברלים וכרחבי אופקים, לא שמים לב שהם מגבים מעשי רצח וטרור ובכל פעם שהם משננים שמחבל של אחד, הוא לוחם החופש של אחר, משל היו קופירייטרים בשירות אסמעיל הנייה, הם מספקים לו את ההצדקה שהוא זקוק לה כמו אויר לנשימה, בבואו להסביר מעשי טבח ורצח אכזריים בפני העולם.
פורסם לראשונה באתר NRG
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
