האם יחסי החוץ של ישראל יחזרו להיות בהשפעה אירופית ?
למאמר המקורי לחצו כאן
כבר יותר מ – 40 שנה נשענים יחסי החוץ של מדינת ישראל על עוגן שעיקרו ברית הדוקה עם ארצות הברית. אף על פי שברית זו לוותה במספר משברים אשר הגדול שבהם היה פרשת פולארד, היא נחשבת, גם בעיניי העולם, לברית איתנה ובבסיסה עומדת הקביעה שארצות הברית עומדת לצד ישראל ונותנת לה חסות – בעיקר ברגעיה הקשים. יותר מכך, מדינת ישראל הפכה להיות תלויה באימפריה הגדולה בעולם ועקב התלות הזאת היא נאלצת לפעמים לפגוע באינטרסים של עצמה משום שהמציאות מחייבת אותה לקבוע סדר עדיפויות המעמיד בראשו את היחסים עם “הדוד מאמריקה”.
תפיסת החסות האמריקאית כל כך מושרשת בדור הנוכחי בישראל, הספוג ערכים אמריקאיים, עד כי נדמה שרק מתי מעט יודעים כי בעבר, בימיה הראשונים של המדינה, אמנם ארצות הברית הייתה הראשונה להכיר במדינת ישראל, אולם במקרים רבים מחלקת המדינה האמריקאית ראתה במדינת ישראל, אם נשתמש במשל – “חטוטרת המעיקה על גבם של יחסי החוץ של ארצות הברית”.
בעלת הברית העיקרית של ישראל הייתה צרפת שהפכה, ממש כך, את ישראל למעצמה אזורית. זהות האינטרסים במאבק אל מול האויב הערבי יחד עם הרצון לכפר על שיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית היו בין הגורמים העיקריים לעזרה הצרפתית למדינה הצעירה שהתבטאה בשלל תחומים כאשר הבולט מביניהם הוא התחום הצבאי. התמיכה השנייה העיקרית לישראל הגיעה ממערב גרמניה, שאמנם כוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל רק ב – 1965 אולם הודות ל”הסכם השילומים” העניקה לה סיוע שלא יסולא בפז. מדינה אירופית שלישית שבאה בקשרי חוץ עם ישראל, בסך הכל 8 שנים לאחר שסולקה בכוח הזרוע והייתה מושא לביקורת של דעת הקהל העולמית, הייתה בריטניה. במטרה למנוע מנאצר להלאים את תעלת סואץ, להחליש את כוחו שהתעצם על רקע הנהגת אוריינטציה אנטי מערבית ולהגביל את חופש השייט בתעלה, כוננו בריטניה, צרפת וישראל ברית משולשת שהגיעה לשיאה בימי “מבצע מוסקטר” שנודע בארץ כ”מבצע קדש”. דווקא ארצות הברית נתפסה באותם ימים כגורם עוין לישראל משעה שממשל אייזנהאואר באמצעות שר החוץ ג’ון פוסטר דאלאס, הכריח את ישראל לסגת מסיני – שטח שנכבש במהלך המלחמה.
ברם, עלייתו לשלטון של הגנרל דה גול בצרפת והנהגת מדיניותו הפרו ערבית ואנטי ישראלית כפי שהגיעה לשיא בימי האמברגו כנגד ישראל מחד והתחממות היחסים בין ארצות הברית לבין ישראל מאידך הובילו לעיצוב המדיניות כפי שאנו מכירים אותם כיום.
נשאלת השאלה, לאור הבחירות הקרבות לנשיאות ארצות הברית, האם ייתכן שאנו עומדים בפני שינויים אקוטיים ביחסי החוץ של ישראל ? שכן, מחד, איננו יודעים באמת מיהו ברק אובמה. או לחלופין, מהן דעותיו האמיתיות כלפי ישראל? אובמה מהווה חידה שאת פתרונה סביר להניח שנקבל אם ייבחר ולאחר שנעמוד על קנקנן מדיניותו. נכון להיום, הוא מרבה להצהיר הצהרות סותרות באשר למדינת ישראל והיחסים המיוחדים של ארצות הברית עימה.
מאידך, מאז בחירתם של אנגלה מרקל לראשות ממשלת גרמניה, של ניקולה סרקוזי לנשיאות צרפת והחלפתו של טוני בלייר בגורדון בראון בבריטניה, ניתן לראות שינויים מהותיים ביחסן של מדינות אלו כלפי ישראל. ביקורם של שלושת אלו בארץ לרגל חגיגות 60 שנים לעצמאות ישראל, פעילותם הפרו ישראלית במוסדות בינלאומיים שונים והצהרותיהם הברורות בדבר זכותה של ישראל לביטחון עשויים להוביל למצב שבו ישראל תבחר לחזור לאופציה האירופית תוך שהיא מזניחה את האופציה האמריקאית.
האם הנחה זו מופרכת ? מאוד יכול להיות שלא. כבר נאמר ש”פוליטיקה היא אמנות האפשר”.
* הכותב הוא מסטרנט מן האוניברסיטה העברית
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
