יום ירושלים תשס”ט – החגיגה המרכזית: ישיבת מרכז הרב
כבוד גדול הוא לי שוב לעמוד כאן אתכם הערב במעמד החגיגי של ציון 42 שנים לשחרור ירושלים ואיחודה מחדש עם מדינת ישראל הצעירה בת 19 השנים.
לשמחתנו, זכינו שבימינו התקיימה נבואתו של זכריה הנביא, שנאמרה לפני למעלה מ-2500 שנה:
כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים; וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.
מסורת היא, שחגיגות יום ירושלים מתחילות בישיבת ‘מרכז הרב’ וממנה לכלל העיר, זאת בעוד שחגיגות יום העצמאות מתחילות באופן רשמי בהר הרצל. יש כאן אמירה עמוקה באשר למקומה ומעמדה של ירושלים ביחס למדינת ישראל כיחס הנשמה אל הגוף.
גם ההמנון הלאומי שלנו נחתם במילים “ארץ ציון וירושלים”. הציונות היא השיבה לציון. גם לאחר חזרתנו הביתה והקמת מדינת ישראל – חזון הדורות – לא הצלחנו לחזור גם לירושלים. היא חיכתה לנו 19 שנים וּבְלִבָּהּ חומה – לא חומת הגבול ומעבר מנדלבאום, אלא חומת הר הבית והמקדש: הכותל המערבי.
כל מי שקורא את תולדות עמנו רואה שירושלים חיכתה לנו תמיד. הגענו אליה לאחר שהתבססנו בשאר חלקי הארץ. כך בזמן הבית הראשון, רק לאחר למעלה מ-400 שנים, לאחר זמנם של יהושע בן נון וכובשי כנען, לאחר שְׁפוֹט השופטים ואפילו לאחר מלכות ישראל הראשונה בראשות שאול – בא זמנה של ירושלים עם דוד המלך, לא לפני מלחמה ומאבק עז עם יושבי הארץ היבוּסִים. וגם אז לא נשלמה המלאכה עד זמנו של שלֹמֹה.
אבל מדובר בתבנית רוחנית והיסטורית שנמצאת כבר בספר בראשית. 900 שנים לפני דוד המלך יצא אבי האומה, אברהם אבינו, למלחמה עם מלכי האזור כדי לשחרר את לוט בן אחיו ומשפחתו. זה אחד הערכים שהונחלו לנו מאז: הערבות ההדדית, כל ישראל ערבים זה לזה, החובה שלא להשאיר לוחמים או אזרחים בידי האויב.
והנה, לאחר שאברהם מצליח במשימה, יוצאים אליו מלכי הארץ, מודים לו ומכירים במנהיגותו. הם עורכים את הטקס ב”עמק שָׁוֶה, הוא עמק המלך” – שֵם משמעותי על מעמדו של אברהם בעיני מלכי הארץ. אבל, לענייננו, הדבר המשמעותי יותר הוא שמי שיוצא לברך אותו ולתת לו מעשֵׂר הוא מַלְכִּי צדק מלך שָׁלֵם, היא ירושלים של אז.
זה המסלול שאברהם אבינו מסמן לצאצאיו: רק לאחר שנקנֶה את הארץ, נילחם את מלחמותיה – רק אז נגיע לְשָׁלֵם, היא ירושלים.
כך אירע גם בתקופתנו: זכינו בירושלים בשלבים. כיום קשה להבין זאת, אבל אפילו ההכרזה על ירושלים המערבית כעיר הבירה של המדינה הצעירה, נחשבה כהתגרות מסוכנת בעולם. כחצי שנה לאחר קום המדינה, התכנסה עצרת האומות המאוחדות וביקשה להצביע על החלטה לְבַנְאֵם את ירושלים, כלומר לכונן את ירושלים כגוף נפרד תחת משטר בינלאומי בניהול האו”ם.
ערב הדיון באו”ם עמד ראש הממשלה הראשון שלנו, דוד בן-גוריון מעל בימת הכנסת והודיע לכל העולם:
חברוּתנו [באו”ם] מחייבת אותנו להגיד מכאן, מעל במת הכנסת הראשונה לישראל, לכל האומות המכונסות בעצרת האו”ם ולכל שוחרי שלום וצדק בעולם, את מה שבלב עם ישראל מאז היותו לְאומה מאוחדת תחת שרביטו של דוד המלך לפני שלושת אלפים שנה – בִּדבר ירושלים עיר קדשו ובדבר יחסו לקודשי כל הדתות […]
אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי-נפרד ממדינת ישראל – כשם שהיא חלק בלתי-נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל וּמנשמת עַמֵּנוּ. ירושלים היא לב-לִבָּה של מדינת-ישראל […]
אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו”ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת-ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל כבירת הנצח של ישראל. פעמיים בתולדות עמנו נעקרנו מירושלים, רק לאחר שנוּצחנו במלחמת-דמים אכזרית על-ידי כוחות מרובים וחזקים משלנו – כוחות בבל ורומא.
קשרינו עם ירושלים בימֵינו אלה אינם פחות עמוקים מאשר היו בימי נבוכדנצר וטיטוס פלאביוס; וכשירושלים נתקפה אחרי ארבעה-עשר למאי 1948, ידע הנוער הלוחם שלנו לחרף נפשו על בירת קדשנו, לא פחות משעשו זאת אבותינו בימי הבית הראשון והשני.
אין אנו מניחים אף רגע, שארגון האו”ם ינסה להוציא את ירושלים בכוח מידי ישראל. ואנו מצהירים, שישראל לא יוותר על ירושלים ברצונו הטוב, כשם שלא ויתר במשך אלפי שנה על אמונתו, על ייחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים ולציון, למרות רדיפות שאין מָשְׁלָן בהיסטוריה.
אומה אשר קיימה בנאמנות במשך אלפיים וחמש מאות שנה [את] השבועה שנשבעו הגולים הראשונים על נהרות בבל, בַּל לשכוח את ירושלים – אומה זו לא תשלים לעולם עִם הפרדת ירושלים. וירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שום שלטון זר –לאחר שאלפי בניה ובנותיה שחררו בפעם השלישית מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה והרס.
עד כאן דבריו של בן גוריון אז, לפני למעלה משישים שנה. אין ספק שראש הממשלה הראשון ראה עצמו שְׁלִיחַ ציבור לא רק של דורו הוא, אלא של כלל הדורות שקדמו לו ושל אלה אחריו, ומתוך כך הוא התחבר אל מעיין הנצח של תקוות ישראל, ושאב תעצומות עוז נפש ורוח, לעמוד בתקיפות על משמר ערכיה היהודיים של מדינת ישראל.
בן גוריון הבין היטב שישראל אינה יכולה להתקיים ללא ירושלים, גם אם זו עדיין ירושלים המערבית, מתוך תקווה לאיחוד שיתקיים ביום מן הימים עם העיר העתיקה.
ואכן, כמו בימי קדם, גם כאן נכנס עם ישראל לירושלים, לאחר תקופה שבה התבסס במולדתו, אבל הפעם זה קרה מהר מאוד במונחים היסטוריים – לאחר 19 שנה חזר לבו של העם היהודי לפעום כסדרו.
האמירה, כי ירושלים היא לבו של העם היהודי אינה רק פראזה. מאז גלינו מארצנו ועוד קודם לכן, יהודים כיוונו את לבם בתפילה בכל מקום שהיו כלפי ירושלים – “כיוון הלב” או “כוונת הלב”, זה המונח שחכמינו השתמשו בו, ולא בִּכְדִי: אין כאן רק ציון כיוון גיאוגרפי, אלא בעיקר הסדרת היחסים הרוחניים בין עם ישראל לבין ירושלים – “יהודים! בכל מקום שתהיו, לכל מקום שתלכו, דְעוּ לָכֶם שֶׁלִּבְּכֶם נמצא בירושלים”.
ובאמת, לוּ היינו פוגשים יהודים באלכסנדריה במאה השנייה, בכרתים במאה הרביעית, בבבל במאה השישית, בקַירוּאָן שבצפון אפריקה במאה ה-10, בפרובנס שבצרפת במאה ה-12, בספרד במאה ה-14, בפרס במאה ה-16, בתימן במאה ה-18, בפולין במאה ה-19 ואפילו במחנות המוות באושוויץ ובבירקנאו במאה ה-20 – בכל זמן ובכל מקום, לוּ שאלנו את היהודים הללו, למי שייכת ירושלים? תשובתם הייתה פשוטה, חד משמעית וטבעית: לעם ישראל.
לא לחינם קבעו חכמינו בתלמוד “וְהַנֶּצַח – זוֹ ירושלים”. אנחנו הפכנו את ירושלים למה שהיא, אנחנו קידשנו אותה והפכנו אותה לבירת הממלכה הישראלית – “עיר בה דוד חָנָה” – לפני כשלושת אלפי שנים, מכאן יצאו נביאי ישראל בִּבְשׂוֹרַת הצדק והגאולה לעמֵי העולם. ורק על הבסיס שאנחנו יצרנו כאן באו אומות אחרות וביקשו חלק. משום כך, כל הדיבורים על חלוקת העיר או בינאומה מחדש הם כַּאֲבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף. אי אפשר לעקור מעם עתיק וחי את לִבּוֹ ההיסטורי, התרבותי, הפוליטי והרוחני.
אבל הרשו לומר עוד משהו לעצמנו בהזדמנות הזאת. אמרנו שהיחס בין ציון לירושלים הוא כיחס בין הגוף לנשמה. בין הגוף הלאומי לרוח העם. הרב קוק דיבר על שתי אידיאות מרכזיות שמחברות את העם: האידיאה הלאומית והאידיאה האלוהית, המלכות והנבואה, הממלכה והרוח. בימינו אפשר לראות המתח הַפּוֹרֶה הזה מתקיים בתוך החברה שלנו בין ה”ישראלי” לבין ה”יהודי”.
מקובל עלינו שהממלכה אינה יכולה להתקיים בלי הרוח, בלי ערכי הנצח של העם היהודי לדורותיו. אבל יש לדעת, שגם הרוח אינה יכולה לפעול את פעולתה ללא גוף, ללא ממלכה, ללא ארץ, ללא מקום שבו נוכל להשיג מנוח מתלאות הגלות.
גם ירושלים זקוקה לציון, גם ה”יהודי” זקוק לַ”ישראלי”. הציבור הָאֱמוּנִי חייב לדעת שֶׁבִּמְרוּצָתוֹ קדימה, עליו להסתכל לאחור ולראות, האם העַם אתו, האם רוחו איתנה. ללא עם, לא היה בעבר מי שיישא את חלום ירושלים במשך הדורות, וּכְאַָז – כֵּן גַּם עַתָּה.
עלינו להפנים וליישם את ברכת ישעיהו הנביא: “שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך, שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה”.
שאו סביב עיניכם, תלמידי ומוקירי הישיבה, וראו כולם נקבצו באו לכם ולכבודה של ירושלים. אתם המופקדים על שלמות העם והארץ, עושים זאת בדרך הייחודית היודעת לשלב ספרא וסייפא, בכפיפה אחת.
ינקתם בשנות לימודיכם בתוככי כותלי הבית הזה, את החיבור הנאות, שבין האדם, הארץ, התורה והביטחון.
למדתם והפנמתם אז, ואתם מתרגמים ומיישמים עתה, תוך מסירות, הקרבה, ואמונה גדולה, את תורת חייכם. בזכות רוח זו ודרך זו המניעה את חיילי צה”ל ואת אזרחי ישראל, מתברר לקמים עלינו לכלותינו, שלא יוכלו לנו. ברוח ובדרך הזו ננצח.
לסיום, אני רוצה לחזור אל פסוקי הנצח של אחד מגדולי הנביאים שהתהלכו פה בירושלים, לפני כ-2800 שנים, הנביא ישעיהו, ולשאוב מהם השראה לימינו:
לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ – כְּלַפִּיד יִבְעָר; וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ, וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ, אֲשֶׁר פִּי ה’ יִקֳּבֶנּוּ […] לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה […] עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ, הַמַּזְכִּרִים אֶת ה’ אַל דֳּמִי לָכֶם; וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ, עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ.
אמן.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
