על הסתדרות העובדים הכללית בעבר וכיום, ועל ההחמצה הגדולה של סיעת הליכוד בהסתדרות, שלא הציגה מועמד לתפקיד יו”ר ההסתדרות
ב-23 במאי 2017 נערכו הבחירות להסתדרות הכללית של העובדים, ובין השאר נבחר בהן גם יושב ראש ההסתדרות. שני אנשים בלבד התמודדו על תפקיד יו”ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן ושלי יחימוביץ’.. הפלא ופלא: שניהם אנשי מפלגת העבודה. השאלה הנשאלת היא מדוע תנועתנו, תנועת הליכוד, לא הציבה מועמד משלה לתפקיד זה? ועוד שאלות נשאלות: היש עדיין סיעת “הליכוד” בהסתדרות העובדים? אם כן, מדוע לא נשמע קולה?
ב.
המאבק להקמת סיעה של אנשי תנועת החרות בהסתדרות העובדים הכללית היה קשה וממושך. צריך היה תחילה לשכנע את חברי התנועה ואת מוסדותיה כי אף שיש לתנועת החרות הסתדרות עובדים משלה, הלא היא הסתדרות העובדים הלאומית, צץ הצורך להקים סיעה גם בהסתדרות הכללית. צריך היה גם לעמוד מול התנגדויות מפלגות השמאל. אלה תיעבו את תנועת החרות ורצו בהמשך קיום ההסתדרות ללא תנועת החרות ה”בורגנית” וה”פשיסטית”. בעיקר התנגדו מפא”י ו”אחדות העבודה”; מפא”י כיוון שראתה ב”חרות” את יריבתה האידיאולוגית הגדולה ביותר והגוף הפוליטי היחיד שהיה מסוגל להחליפה בשלטון במדינה, ו”אחדות העבודה” כיוון שבהעדר סיעה משלהם בהסתדרות, נהגו אז עשרות אלפים מבין החברים והאוהדים של תנועת החרות שהיו חברים בהסתדרות להצביע בבחירות להסתדרות עבורה, עבור “אחדות העבודה”, שהייתה אז מפלגה “אקטביסטית” כביכול המטיפה לשלמות הארץ. שתי מפלגות אלה, יחד עם שאר מפלגות השמאל, ערמו קשיים ככל שיכולות היו כדי לטרפד הקמת סיעה של אנשי תנועת החרות בהסתדרות. לאחר מאבק ציבורי ומשפטי, הקימה לבסוף תנועת החרות את סיעתה בהסתדרות העובדים הכללית, “תכלת לבן” היה שמה. כיוון שבאותם ימים החליטו ראשי תנועת החרות וראשי המפלגה הליברלית להקים גוש פרלמנטרי משותף בכנסת – הוא גח”ל, גוש חרות-ליברלים – התאחדה סיעת תנועת החרות בהסתדרות עם סיעת הליברלים בהסתדרות שהוקמה זה מכבר. בבחירות הראשונות שבהן השתתפה הסיעה המאוחדת בשנת 1965 הצביעו עבורה 99,559 מצביעים, והיא הייתה הסיעה השנייה בגודלה בהסתדרות.
ג.
נוח היה למפלגות השמאל בישראל לקיים את ההסתדרות הכללית ללא תנועת החרות. בעת ייסוד מדינת ישראל ובעשרות השנים הראשונות אחר כך היה כוחה של ההסתדרות גדול מאוד. הכל נָשַׁק על-פיה, ודומה כי בלעדיה לא היה איש במדינת ישראל שהעז להרים את ידו ואת רגלו. לא היה כמעט תחום ועניין שההסתדרות הכללית לא עסקה בו. ידי עסקני ההסתדרות בחשו בכל: בחינוך, בתרבות, בבידור, בתיאטרון, בענייני דת, בהתיישבות, בתחבורה, בעיתונות, במסחר ובאספקה, בבנייה, בשיכון, בבנקאות, בשירותי רפואה ועוד בהרבה תחומים ועניינים. הייתה גם תקופה בתולדותיה שבה עסקה ההסתדרות גם בענייני ארגון המחתרת “ההגנה”. כמו המחלקה לענייני “המשביר המרכזי” וכמו המחלקה לענייני “סולל בונה” הייתה אז בה גם מחלקה לענייני ה”הגנה”. ההסתדרות הייתה אז גם הארגון היציג הגדול ביותר של העובדים בישראל ובד בבד גם המעסיק הבלתי ממשלתי הגדול ביותר שלהם. בבעלותה היו מפעלים וקונצרנים שבהם הועסקו עשרות אלפי עובדים.
ד.
התנאים האובייקטיביים של אז אִפשרו להסתדרות לגדול ולצמוח. העולים החדשים, שבאו אז ארצה במאות אלפיהם, נרשמו כולם כחברים בה, מפני שעם הגיעם לארץ באוניות או במטוסים, רשמו אותם פקידי המימסד לא רק בספרי מרשם האוכלוסין, לצורך קבלת תעודות זהות, אלא גם החתימו אותם על טופסי הצטרפות להסתדרות. אחר כך התברר כי גם אחר תקופת התערות בארץ, כשכבר היה לעולים הללו מושג על המפלגות ועל הזרמים הרעיוניים שבמדינה החדשה, הם לא מיהרו לבטל את חברותם בהסתדרות. שתי סיבות עיקריות היו לדבר: הראשונה, כי רבים מהם מצאו את פרנסתם בעבודה באחד ממפעליה של ההסתדרות או ממקומות העבודה שאנשי ההסתדרות, קרי מפא”י, שלטו בהם, היינו משרדי הממשלה, מחלקות הסוכנות היהודית ושאר המוסדות הלאומיים, הרשויות המקומיות והחברות הציבוריות. הסיבה השנייה הייתה כי חברותם העניקה להם ולבני משפחותיהם את שירותי הרפואה הטובים של קופת–החולים של ההסתדרות.
אבל גידולה של ההסתדרות באותן שנים לא בא לה רק בשל העולים החדשים. גם רבים מילידי הארץ ומוותיקיה – בהם אנשים שאהדו את תנועת החרות ואת המפלגות ה”אזרחיות” במדינה – הצטרפו אז להסתדרות העובדים הכללית. חלק מאלה הצטרפו להסתדרות הכללית, ולא להסתדרות העובדים הלאומית, בשל שירותי הרפואה של קופת החולים של ההסתדרות הכללית, ששמם הלך לפניהם. אמנם גם שירותי הרפואה של קופת החולים של העובדים הלאומיים, ואולי של עוד כמה קופות חולים אחרות, היו טובים למדי, אך שירותי הרפואה של ההסתדרות הכללית – שלא כשירותי הרפואה של קופות החולים האחרות – היו מגוונים ומשוכללים יותר, וגם היו זמינים בכל חלקי הארץ. כמעט בכל עיר ויישוב בארץ יכולתָּ למצוא לפחות מרפאה אחת של קופת חולים של הסתדרות העובדים הכללית. אלא שהרבה מהמצטרפים אז להסתדרות הכללית מבין אוהדי תנועת החרות וה”אזרחים”, עשו זאת לאו דווקא בשל שירותי קופת החולים שלה בלבד, אלא כיוון שבמציאות של אז כמעט כל התפקידים הממשלתיים והציבוריים היו שמורים אך ורק לבעלי הפנקסים האדומים, פנקסי החבר של ההסתדרות הכללית. הם קיוו כי הצטרפותם להסתדרות ה”כללית”, תאפשר גם להם איכשהו להשתלב בתפקידים ובעיסוקים שיהלמו את מיומנויותיהם.
ה.
ראוי אולי להזכיר בהקשר זה עובדה שספק אם רבים יודעים עליה. צמרת מפא”י באותם ימים הגיעה למסקנה כי יש לנצל את שמה ואת עוצמתה הגדולה של ההסתדרות, ה”כללית” כביכול, לצרכים הסקטורליים של עצמה בלבד, של מפא”י. ביום 14 בנובמבר 1950 נערכו הבחירות המוניציפליות הראשונות במדינת ישראל. מפא”י, כמובן, התמודדה בבחירות המוניציפליות האלה בכל העיריות והמועצות המקומיות שפעלו אז במדינת ישראל. אך לא בשמה ועל דגלה התמודדה מפא”י, כי אם בשם ה”הסתדרות” כביכול. בכל העיריות והמועצות המקומיות קראה מפא”י לרשימתה “ההסתדרות”. במקומות כגון ירושלים ובאר-שבע, היא קראה לרשימתה “רשימת ההסתדרות”, בחלק מהמקומות, כגון בבת-ים, היא קראה לרשימתה “ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל”, והיו מקומות שֶׁלַּשֵּׁם הארוך הזה הוספו גם שם מועצות הפועלים של אותם יישובים. בבני-ברק, למשל, נקראה רשימת מפא”י “ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל מועצת פועלי בני ברק”. חשוב אולי להוסיף כי ה”תרגיל” הזה לא הצליח. לעומת הבחירות לאסיפה המכוננת (שנקראה אחר כך “הכנסת הראשונה”), שנערכו ביום 25 בינואר 1949 ובהן קיבלה מפא”י 35% מכלל קולות המצביעים, קיבלה מפא”י הפעם 27% בלבד מקולות המצביעים, ירידה של שמונה אחוזים!
ו.
במיוחד למן מוצאי הבחירות לכנסת הרביעית החלו נשמעים בתנועת החרות קולות שקראו להקמת סיעה של חברי תנועת החרות בהסתדרות הכללית שתעמוד על משמר זכויות חבריה בהסתדרות ועם זאת תשאף, בלי מורא, לא רק להפקיע ממפא”י את השלטון בהסתדרות, אלא גם להפוך את הסתדרות העובדים לכללית באמת ולאיגוד מקצועי של ממש, בלי שהיא תשמש בה בעת גם כמעסיק הגדול ביותר במדינה. השאיפה הייתה גם להסיר מהאיגוד המקצועי, אחת ולתמיד, אידיאולוגיות זרות ומשונות כגון “מלחמת מעמדות” וסמלים נוכרים כגון הדגל האדום, היינו לתעל את פעולותיה רק לשיפור תנאי העבודה של העובדים ולהטבה עמם בכל תחום ועניין אפשריים, אך תוך התחשבות בצורכי הכלל. בבחירות לכנסת השלישית (הן נערכו ב-26 ביולי 1955) הכפילה כמעט תנועת החרות את נציגותה בכנסת. שמונה נציגים בלבד היו לתנועה בכנסת השנייה, ובכנסת השלישית עלה מספרם ל-15. מנחם בגין ויֶתֶר ראשי תנועת החרות קיוו כי קרוב מאוד ה”מהפך” השלטוני בארץ, מה גם שמפא”י ירדה בבחירות אלה, לכנסת השלישית, מ-45 מנדטים בכנסת השנייה ל-40 מנדטים בלבד. אלא שבבחירות לכנסת הרביעית שנערכו ב-3 בנובמבר 1959 עלתה תנועת החרות בשני מנדטים בלבד. היא קיבלה 17 מנדטים. לעומתה זכתה מפא”י, כנראה בשל הישגי “מבצע קדש”, ב-47 מנדטים, עלייה של שבעה מנדטים לעומת הכנסת השלישית. אך אם עד אז סברו ראשי תנועת החרות כי ייתכן “מהפך” במדינה גם ללא סיעה לאומית בהסתדרות הכללית, הייתה הדעה למן מוצאי בחירות אלה כי תנועת החרות לא תגיע לעולם לשלטון במדינה, אלא אם כן תשלוט בהסתדרות העובדים הכללית, או לפחות תהיה לה אחיזה ניכרת בה. “ההגמוניה המוחלטת של מפא”י בהסתדרות הכללית היא המאפשרת לה גם שליטה טוטאלית בכל מערכות המדינה, ומכאן ניצחונה בכל מערכות הבחירות הממלכתיות” אמר אריה בן-אליעזר מראשי תנועת החרות, שהיה מן התומכים הגדולים בהקמת סיעה בהסתדרות. מנחם בגין, אריה בן-אליעזר ושאר ראשי תנועת החרות הכירו אמנם בזכויותיה הרבות של הסתדרות העובדים הלאומית (הע”ל), שבעיקר בשנות ה”יישוב” ובשנות המרד נגד הבריטים כש”היישוב המאורגן” נידה ורדף את הבית”רים, את לוחמי המחתרת, ואת חברי תנועת ז’בוטינסקי בכלל ומנע מהם קבלת עבודה, וזו, הע”ל, סיפקה להם תעסוקה, עמדה לימינם וסעדה אותם כמיטב יכולתה. אלא שעם זאת הבינו כי לא תהיה ברירה, ועל אף ההערכה לפעלה של הע”ל בעבר, הכרחי להקים סיעה בהסתדרות הכללית. אריה בן-אליעזר רתם את עצמו למלאכת ההקמה. אלא שכשהועלתה במרכז תנועת החרות ההצעה להקים סיעה בהסתדרות, דחה אותה המרכז ברוב קולות, אף שמנחם בגין יו”ר התנועה בכבודו ובעצמו נימק אותה. רק הוועידה השביעית של תנועת החרות שנערכה ב-1963 קיבלה את ההצעה להקים סיעה בהסתדרות הכללית. היה זה הנושא העיקרי שעל סדר היום של אותה ועידה. הוויכוחים בעד הקמת הסיעה ונגדה היו מלווים ברגש רב, ולא פעם לוּווּ בהשמצות אישיות ואף בתגרות ידיים בין המצדדים והמתנגדים.
הסיעה שהוקמה נקראה “תכלת לבן”. אריה בן-אליעזר עמד בראשה, ואחר כך עמדו בראשה יורם ארידור ודוד לוי.
ז.
נכון, ההסתדרות הכללית דהיום אינה כהסתדרות הכללית בעשרות השנים הראשונות של המדינה. כבר אין בידיה הקונצרנים והנכסים הכלכליים שהיו אז בשליטתה המוחלטת. מספר חבריה קטן בהרבה, והשפעתה פחתה מאוד, והיא ניכרת בקושי רב. גם הסיסמאות הסמלים החיצוניים של הגוף הזה אינם עוד בנמצא. את הדגל האדום אין כמעט מניפים כיום, ה”אינטרנציונל” אינו מושר, ה-1 במאי אינו נחוג, ושוב אין מטיפים לרעיונות כגון “מלחמת מעמדות” ו”דיקטטורה של הפרולטריון”.
למען האמת גם צמד המילים “מעמד הפועלים” דומה שנעלם מאוצר מילות ראשי ההסתדרות . אפילו שני חברי מפלגת “העבודה” שהתמודדו בבחירות שנערכו זה לא מכבר על ראשות ההסתדרות דומה שלא הזכירו ולו פעם אחת את צמד המילים “מעמד הפועלים”, אלא התיימרו לפנות אל “מעמד הביניים”.
ח.
אף על פי כן אני סבור כי ראוי היה לכבוש ממפלגת העבודה את ההגמוניה בגוף זה, בהסתדרות העובדים, מפני שהתנהלות ראשי הגוף הזה, לפחות עד הבחירות האחרונות, לא תמיד הייתה ממלכתית.
למרות הבטחת יושבי הראש הקודמים של ההסתדרות לנהל את מאבקי ההסתדרות “בלי פוליטיקה”, יצאו כמה מהם בהצהרות “למען השלום”, היינו בעד הסגרת שטחי מולדת נוספים לשלטון זר והקמת מדינה “פלשתינאית” בהם. באיזו סמכות? הם גם לא היססו “לקחת כבני ערובה” את כל אזרחי ישראל. בהרבה מאוד מסכסוכי העבודה שהכריזו, הם הורו לוועדי העובדים של מקומות העבודה הגדולים בארץ להשבית את העבודה במפעליהם, היינו ברובם ככולם של החשובים במפעלי הארץ אם לא תתקבל עמדתם בסכסוך. למה ומדוע?
ט.
דומה שבבחירות האלה, אולי יותר מכל מערכות הבחירות בעבר, היה סיכוי טוב למועמד הליכוד לכבוש את ראשות ההסתדרות בשל שתי סיבות עיקריות:-
- מפלגת העבודה הייתה חלשה מאוד. המאבקים בצמרתה היו גדולים, והתמיכה הציבורית בה קטנה. על-פי כל סקרי הבחירות שנערכו אז, הרי אם היו נערכות באותם ימים הבחירות לכנסת, הייתה מפלגה זו מתדרדרת. על-פי כמה מהסקרים היא הייתה זוכה רק במספר חד-ספרתי של מנדטים.
- כיוון שהמועמדים אז לתפקיד היו”ר (ניסנקורן ויחמוביץ’)היו שניהם חברי מפלגת העבודה, צריך היה להביא בחשבון כי קולות החברים והאוהדים של מפלגה זו בבחירות להסתדרות יתפצלו בין שני מועמדים אלה. בנסיבות אלה יכול היה מועמד שלישי חבר הליכוד לכפות סיבוב הצבעה שני, כשאחד משני המועמדים יהא הוא עצמו, איש הליכוד.
חבל מאוד שהזדמנות פז זו לא נוצלה. אני חוזר ושואל: היש עדיין סיעת הליכוד בהסתדרות העובדים? אם כן, מדוע אין נשמע קולה?
(הכותב הוא יו”ר המועצה של חטיבת המייסדים בליכוד. המאמר, בכמה שינויים, ראה אור ב”הליכוד דבר המייסדים”.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
