אובמה-עד כאן

קשה להבין את מדיניות החוץ הלא מאוזנת של הממשל האמריקני בסכסוך הישראלי־פלשתיני. ישראלים רבים חשים כי מדובר בחוסר הגינות. דווקא כלפי ישראל, שבה יש לה, לאמריקה, כל כך הרבה מעריצים ותומכים; במדינה שבה, ביום העצמאות, תולים ישראלים רבים דגלי ארה”ב על מכוניותיהם לצד דגל ישראל. וכשבישראל מניפים בשמחה את הדגל האמריקני – ברמאללה, בשכם, בג’נין וכמובן בדמשק ובטהרן – שורפים אותו.

מותר שיהיו חילוקי דעות בין ידידים, אבל אם הממשל סבור שכפיית תוכנית מדינית שבסיסה חזרה לקווי 67′ וחלוקת ירושלים תקרב שלום בינינו לבין הפלשתינים – טעות בידו. ההפך הגמור יקרה: השלום האמיתי יתרחק וישראל תהיה חשופה לאיומים ביטחוניים חדשים. אם האמריקנים עושים לפלשתינים את העבודה וקובעים מראש את תוצאות המו”מ, למה להם בכלל להיכנס לשיחות עם ישראל? ככה לא מקרבים שלום, אדוני הנשיא, ככה מרחיקים אותו. אם אובאמה דורש מישראל צעדים בוני אמון, שיעמיד דרישה דומה גם בפני פלשתינים. ויש הרבה מה לדרוש: מלחמה בטרור, הפסקת ההסתה נגד ישראל, ביטול החרם שחוקקה הרשות הפלשתינית על מוצרים ישראליים מאזורי התעשייה ביהודה ושומרון, הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ויתור על זכות השיבה והפסקת הבנייה הבלתי חוקית. ישראל כבר עשתה צעדים בוני אמון מרחיקי לכת, כמו הקפאת הבנייה ביו”ש למשך עשרה חודשים.

כעת ישראל חייבת לומר לאובאמה: אתה דורש מישראל לחתום על מסמך? דרוש אותו הדבר גם מהצד השני. הקשר האסטרטגי בין ישראל לארה”ב חשוב לשני הצדדים באותה המידה. אין לנו ידידה גדולה יותר בעולם כולו. לארה”ב אין ידידה גדולה יותר במזרח התיכון כולו מאשר ישראל. זהות האינטרסים, בעיקר מול האיום האמיתי על שלום העולם – איראן – מחייב מדיניות פרופורציונלית של הממשל כלפי בעלת הברית הטובה והוותיקה ישראל. לא רמת שלמה מאיימת על שלום, איראן עושה זאת.

“לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, כך יאמרו מחר בלילה מיליוני יהודים בסיום קריאת ההגדה. ירושלים היא בירת הנצח של העם היהודי יותר מ־3,000 שנה. היא ניצבת במרכז הקונצנזוס בחברה הישראלית גם היום. אפילו אובאמה לא ישנה זאת. בפסח הזה אומה שלמה משיבה לנשיא ארה”ב ב”לא!” מהדהד על דרישתו להקפאת בנייה בירושלים.