הגיעה העת לצאת מהמסלול המסוכן של תוכניות מדיניות, של תהליכי שלום, מהמסלול של ההונאה העצמית. הממשלה הנוכחית הלכה בדרכי קודמותיה ביחס לטרור: תגובה צבאית כגובה הטרור. טיפה לא יותר.
עת בוקר מוקדמת. מקס נורדאו מזמין את ידידו זאב ז’בוטינסקי לקפה של טרם מלחמה ומקונן בפניו את מה שמשה רבנו כבר יודע: ״היהודי אינו לומד מן ההיגיון אלא מן הקטסטרופה, הוא לא יפתח מטרייה למראה שמיים מעוננים אלא יירטב בגשם ויחלה בדלקת ריאות״.
חלפו העיתים, מדינת ישראל ריבונית עם כוח צבאי גדול ומרשים. האם העיקרון ״היהודי״ נשאר אותו דבר? אין להכחיש שהיו מצבים שבהם מנהיגי המדינה זיהו סכנה ולחמו בה, דוגמת מלחמת ששת הימים, הפצצת הכור בעיראק ולאחרונה הטיפול האינטנסיבי בנושא הגרעין האיראני. ואולם בנושא הלוחמה בטרור, המסלול שעברה ישראל מזכיר מסלול מכשולים מתוכנן על ידיה ממש.
מאז הבאתם ארצה של המחבלים, אשר בגינם יצאנו למלחמת לבנון הראשונה, השתנה באופן מהותי היחס של ישראל לטרור. המשך ישיר של מעשה האיוולת הזה הוא הסכם אוסלו ולאחריו תוכנית ההתנתקות. ישראל הניחה באופן חסר תקדים במונחים עולמיים את הקורבן ואת הרוצח באותו מישור מבחינה מוסרית. כישלונן המהדהד של שתי תוכניות ״שלום״ אלה הוא תוצר ישיר של חטא מוסרי, ועל כן גם התיקון חייב להיעשות באותו אופן.
מבצע ״עמוד ענן״ הוא האות לתיקון. ברגע שניתנה ההוראה לחסל את ראש הטרור, ברור שההמשך ישנה באופן מהותי את ״מאזן האימה״, שאינו אלא פיקציה. יכולתה ההתקפית של ישראל עולה לאין שיעור על זו של מחבלי חמאס.
חוסנה הלאומי והכלכלי של מדינת ישראל לא נמצא בסקאלה של התנהלות ארגוני הטרור ופטרוניהם. גם אם נסיר את ההסתייגות המובנת בדבר יעילותה של כיפת ברזל, אין לחמאס יכולת הכרעה מול ישראל בשום תנאי.
ועל כן, מכיוון שכולם דנים במה תהיינה התוכניות של צה״ל, אני מבקש לשאול: לאן פניו של חמאס? האם תודעת אוסלו שיתקה את היכולת לשאול במפגיע מה עשינו להם, לערבים, שהם כה שונאים אותנו? מה גנבנו להם? נניח שבאנו לארץ על חשבונם, רק נניח – האם על שטח של 25 אלף קמ”ר, שהם אחד מתוך 500 מכל שטחי ערב, יוצאים לשבע מלחמות ומחזיקים מיליוני פליטים בגטאות זה 65 שנים? מה עובר על המנהיגים שלהם? על האזרחים? ובואו נבדוק מהי תרומתו של העולם הערבי מאז תחילת המאה ה-20 חוץ מנפט ואש ותמרות עשן? איך ייתכן שעולם שיסודו בתרבות ובמדע הפך עושק ומזלזל כל כך בחיי האדם שבו?
מדוע יש להדגיש את השאלות הללו? כי הגיעה העת לצאת מהמסלול המסוכן של תוכניות מדיניות, של תהליכי שלום, מהמסלול של ההונאה העצמית. הממשלה הנוכחית הלכה בדרכי קודמותיה ביחס לטרור: תגובה צבאית כגובה הטרור. טיפה לא יותר. כמו כן, יצאה לאור מערכת כיפת ברזל, שמבחינה הנדסית-מדעית היא פיסגה שאין לה כמעט אח ורע. ואולם ירי הרקטות מתמשך למרות קיומה, עד שכלו כל הקיצין ויצאו למבצע המבורך הזה.
כאן נשתנתה המשוואה. כאן התרחש תקדים שבו רמטכ״ל מחוסל, ובכך נשלח איתות לאיראן שהמוצב הקדמי שלה בסכנה גמורה, שיכולת השיגור של הרקטות על סוגיהן תרד באופן מובהק. זה איתות וסימן למדינאים מישראל, שסידרת ההפחדות מלפני שנה בדבר מלחמה אזורית ״עם אלפי טילים״ אין לה על מה להסתמך.
כמות הטילים מאיראן קטנה לאין שיעור ממה שיש לחמאס בעזה או לחיזבאללה בלבנון. האיום בדבר השתתפותו של נסראללה לסייע ״לאחיו מדרום״ שוב מוכח כאיום סרק. וכך גם לגבי סוריה, הצלע השלישית ב״ציר הרשע״, העסוקה בטיהור אתני פנימי.
אם נשוב לדימוי הנפלא של מקס נורדאו, נרגיש משב רוח מרענן. המטריות נפתחו על קצה הזמן המוסרי של ממשלה המחויבת לשלום אזרחיה. כאשר תיגמר המערכה בדרום, נשאל את השאלה הרטורית, שעדיין מוחזקת בפיהם של מעצבי דעת קהל: מה היה קורה אילו ישראל היתה יוצאת לגמרי מיהודה ושומרון? אין צורך להפעיל את הדמיון.
המאמר פורסם לראשונה ב- “ישראל היום”
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
