לִקחי שוֹאָה ועצמאות

בין יום השואה ליום העצמאות חובה לשנן לעצמנו שעצמאות, גלות, רדיפות ושואה, מהוות מחזוריות קבועה בהיסטוריה של עם ישראל. עצם העובדה שהישגנו עצמאות מדינית, צבא חזק, עוצמה מדעית וכלכלית וידידים חזקים בעולם (במֵרכאות או בלעדיהן) – עדיין אינם מבטיחים כלל את עצמאותנו ואינם משמשים ערובה למניעת שואה שנייה ואובדן עצמאותנו המדינית בפעם השלישית. עלינו לזכור שמתוך 3,500 שנות קיומו של עם ישראל, רק שלוש פעמים הצלחנו להשיג עצמאות של ממש ואיבדנו אותה בפעמיים הראשונות (שנמשכו יחד  כ-500 שנה בלבד).

תקופת העצמאות המדינית הראשונה נמשכה 428 שנה – מִמָלכוּת שאול ועד צדקיהו (1025 – 597 לפנה”ס). הישרדות ממושכת זו של עצמאות מדינית התאפשרה רק לאחר שקם שלטון חזק שהצליח לאחד את השבטים המפורדים והמסוכסכים למסגרת מדינית אחת שהקפידה לשמור על מורשת תורת ישראל. קרוב לסוף ימי מלכויות ישראל ויהודה התרופפה הדבקות במורשת והחלה פולשת השפעה של תרבויות זרות לחוגים רחבים וגם לשלטון. אזהרות הנביאים לא הועילו ושתי המלכויות איבדו לבסוף את עצמאותן המדינית.

המרד ביוונים וניצחון המכבים איפשר להקים מדינה יהודית עצמאית שהצליחה לשרוד 79 שנים, מתקופת שמעון הנשיא עד כיבוש פומפיוס (63 – 142 לפנה”ס). הסיבה העיקרית למפלת המלכות החשמונאית הייתה ההתייוונות המתחזקת שגרמה ליהודים רבים לנהות אחר התרבות ההלניסטית הקורצת ולנטוש את מורשת ישראל. התרופפות לאומית זו שהביאה לשִׂנאת חינם ולמלחמת אחים, גרמה לאובדן העצמאות המדינית בפעם השנייה.

מאז ועד שנת 1948, במשך 2,011 שנים, לא זכו היהודים לעצמאות מדינית בארץ ישראל למעט שלוש שנות עצמאות רופפת בזמן מרד החורבן ועוד שלוש שנים כאלה בזמן מרד בר-כוכבא.

מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד היום נמשכת עצמאותנו המדינית השלישית 62 שנים בלבד. נשאלת השאלה – האם שוב זכה העם היהודי רק בעצמאות מדינית זמנית והאם אפשר שלאחר 70 שנה, 80, 200 או 400 שנות עצמאות יהודית נאבד אותה שוב. עדיין יש השואפים להשמידנו ועדיין רבים במדינה נוהים אחר תרבות מערבית זרה ומתרחקים ממורשת ישראל – אותם תנאים שהביאו לפירוד ומלחמות אחים ואשר גרמו פעמיים לאיבוד עצמאותנו בעבר.

טוענים היום שנתניהו ומצדדיו מפחידים אותנו ללא בסיס וטעם מפני איומי ההשמדה של אחמנדינג’ד, ושאין בכוחה של איראן לבצע את איומיה חסרי הבסיס, ומי שמתייחס ברצינות לאיומים אלה ומתריע עליהם כסכנה לישראל ולעולם הדמוקרטי, מרגיז ללא צורך את ידידינו בעולם הנאור ופוגע במעמדנו. אומרים לנו עוד כי מי שמתריע מפני שואה חדשה, כאשר יש ליהודים מדינה עצמאית וצבא חזק, הוא פָּרָנוֹאיד ו”רואה-שחורות-כפייתי-סידרתי” המנפח במודע או שלא במודע את מה שמתרחש. מטפטפים ללא הרף באוזנינו כי למרות האיומים לחסל את מדינת ישראל מצד מנהיגי איראן, ארגוני אל-קאעידה, חמאס ודומיהם, מדובר רק בקומץ מנהיגים מטורפים, ואפשר בהחלט לדבר עם מנהיגים שפויים אחרים בקרב האיסלאם והערבים, ואפשר להגיע להסכמה בדרכי שלום עם עמי ערב, מאחורי גבם של קומץ המנהיגים הלא שפויים המעטים.

חשוב מאד לזכור ולא לשכוח לעולם: גם ערב מלחמת העולם השנייה טענו אנשי השמאל אותן טענות ממש נגד מי שקם אז והזהיר שצפוייה שואה ליהודים. היה אז למעשה רק מנהיג ציוני אחד ויחיד, זאב ז’בוטינסקי שמו, שסבב ברחבי אירופה, אף לפני עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, חזר והזהיר בכל הקהילות היהודיות – “חסלו את הגולה בטרם תחסל הגולה אתכם“; ולאחר שהנאצים עלה לשלטון זעק ז’בוטינסקי בכנס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה – “חיים אנו כנראה על מִפְתָנוֹ האחרון של התהום, ערב השוֹאָה המכרעת בגֶטוֹ העולמי”, המשיך והכריז כי עליית מיליוני יהודי אירופה לארץ ישראל היא הפיתרון היחיד לאנטישמיות ולאיומי ההשמדה הנאציים.

המנהיגות הציונית שנשארה אטומה ושאננה, התייצבה מול ז’בוטינסקי למלחמה חסרת פשרות. האשימו אותו שהוא סתם מרגיז את הגויים, מאחר שמדובר רק באיומים חסרי בסיס של קומץ מטורפים, שהוא מתחבר עם האנטישמים הגרועים ביותר כדי לגרש את היהודים בכוח מהאדמה בגולה בה הם מושרשים מאות בשנים, וכי הוא מנסה לשלול את זכויותיהם שהשיגו לאחר עמל של שנים.הגדיל לעשות הסופר שלום אש, שאמר על ראש בית”ר ומנהיג המפלגה הרביזיוניסטית: – “אוי לאומה שאלה מנהיגיה”. בערוב ימיו, לאחר שהתבררו מימדי השואה, הביע הסופר חרטה והתנצל על דבריו.

ה”מיין קאמפף” המודרני של אחמדינג’ד, הרודן מאיראן, שכמו היטלר לפניו גם הוא מודיע בגלוי על שאיפתו להשמיד את מדינת היהודים, יחד עם האיום הגרעיני האיראני, האיומים מצפון הן בלבנון והן בסוריה, יחד עם התבדלותן המאיימת של סין ורוסיה – כל אלה חייבים לעורר בנו את השאלה והחשש:

פעולת הטֶרור האדירה במגדלי התאומים הוכיחה שיש קשר הדוק בין הטרור הבינלאומי מיסודם של אל-קאעידה, חמאס, פתאח וחיזבאללה, לבין מעצמה כמו סין ומדינות כמו איראן, קוריאה הצפונית וסוריה. עד אז הביט העולם בשִוויון נפש על פעולות טֶרור כלפי ישראל וארצות אחרות. גם אם נרצחו בפעולות אלה אזרחים תמימים, נשים, ילדים וזקנים, זה היה שם, רחוק רחוק. רצח של שלושת אלפים נפש בניו יורק ערער את ביטחונם של רבים בעולם הדמוקרטי והביא למִפנה בחשיבה, לפחות בתקופת הנשיא האמריקני הקודם. נראה שחוסיין אובמה מנסה להפוך שוב את הגלגל.

הניסיון של ערב מלחמת העולם השנייה צריך ללמד שוויתורים מצד העולם הדמוקרטי מעודדים רודנים השואפים להשתלט על כל מי שמאמין וחושב אחרת מהם, וכי רק למעשים תקיפים ולא לדיבורים ותרניים יש סיכוי למנוע שואה ומלחמת עולם שלישית.