אריה כפירי במאמר מיוחד העוסק במעורבות האמריקאית בסוריה בהיבט אסטרטגי
לאחר ההפצצות האמריקניות בסוריה לפני מספר שבועות, נשמעו קולות רבים של תשבחות לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ. אלו נשמעו בעיקר בשני הקשרים : ההקשר המוסרי וההקשר האסטרטגי. בהקשר המוסרי, דובר רבות על העמדתו מחדש בפועל של קו אדום מוסרי בכל הקשור לשימוש בנשק כימי.בהקשר האסטרטגי, מירב ההתייחסות הייתה לעצם הפגנתה של נכונות לפעולה, גם בניגוד לעמדת המעצמה המתעוררת רוסיה, תוך סימון עצמי מחודש של ארה"ב כמעצמת-העל הראשית שלא תחשוש לפעול למען האינטרסים שלה.
אתמקד בנושא האסטרטגי, שיתקשר בהמשך גם לסוגיה המוסרית. התשבחות לטראמפ בהקשר האסטרטגי הן בהחלט מן העניין, אך גם פותחות סוגיות מורכבות. זאת בשל כך כי בעוד אכן ניכר בעקבות הפעולה הצבאית האמריקנית שארה"ב מוכנה כעת לפעול אקטיבית למען האינטרסים שלה, לא בהכרח ברור מהם האינטרסים האמריקנים במלחמת האזרחים בסוריה. האם הפלת שלטון אסד היא אינטרס אמריקני? האם חיסול דאע"ש? אם התשובות לשתי השאלות הקודמות הן "כן", האם מדובר במטרות שיכולות ללכת בד בבד? האם ארה"ב שואפת לחיסול ההשפעה הרוסית בסוריה, והאם זו שאיפה ריאלית? שאלות אלה ורבות אחרות דומות להן, כמעט לא נדונו לאחר המתקפה האמריקנית.
כדי לנתח את האינטרס האמריקני במלחמת האזרחים בסוריה, נעשה "זום אאוט" וננסח כמה מהאינטרסים האמריקנים שרלוונטיים בכל זירה בין לאומית, בה בוחרת ארה"ב להתערב:
- מינימום נזק בחיי אדם, פצועים וכספים אמריקנים
- חיזוק משטרים פרו אמריקניים והחלשת משטרים אנטי-אמריקנים/חיזוק אלמנטים פרו אמריקנים בתוך משטרים קיימים
- תמיכה בבנות ברית
- שימור וחיזוק מעמדה של ארה"ב כמעצמת העל המרכזית בעולם.
- שימור וחיזוק תדמית מוסרית של ארה"ב בעיני יתר העולם
כמובן, ניתן להוסיף סעיפים נוספים, וכמובן וכמובן שניתן להתווכח על ההיררכיה בין הסעיפים השונים. כך או כך, מדובר בכמה מהאינטרסים המרכזיים ביותר, הנשקלים בכובד ראש לפני כל התערבות אמריקנית מעבר לגבולות ארה"ב. במאמרי זה, אנסה לנתח כיצד "אינטרסי-על" אלה רלוונטיים לזירה הסורית, ואיזו מדיניות אמריקנית ניתן לגזור מכך.
מינימום נזק בחיי אדם, פצועים וכספים אמריקנים
מדובר למעשה באינטרס שעומד כנגד כל האינטרסים המשמעותיים האחרים; ככל שממשל אמריקני יחשוש לסכן חיי אדם וכספים, כך הוא פחות יוכל להשפיע על אופי משטרים ברחבי העולם, פחות יוכל לתמוך בבנות ברית, וכדומה. בשביל כבוד צריך לעבוד, ובשביל להוביל את סדר היום העולמי, צריך לשלם. כמובן - לא כל סיכון של חיילים אמריקנים מביא לתוצאות הרצויות, ולפעמים יש מהלכים זולים ולא מסוכנים שכן משיגים תוצאות, אך בהכללה - השמיכה קצרה.
בהקשר זה, באופן מעט פרדוקסאלי, דונלד טראמפ צפוי להיות ממשיך כמעט ישיר של ברק אובמה. השניים אולי ינתחו את המערכת הבין לאומית באופן כמעט הפוך, אבל בהקשר המעשי התוצאות כנראה יהיו די דומות. אובמה עשה את המרב להתערב כמה שפחות מבחינה צבאית ברחבי העולם, וגם טראמפ, בעיקר לפני בחירתו לנשיאות, הציב את עצמו בצד הבדלני של השיח. סיסמתו "אמריקה תחילה" התייחסה אמנם בעיקר להסכמי סחר, אבל בהחלט נעשה בה שימוש גם בהקשר של הימנעות מהתערבות צבאית שאינה משרתת באופן ישיר אינטרסים אמריקנים.
משום כך, השערתי היא שלא נראה בסוריה כוחות אמריקנים רגליים, ושתקיפה מהסוג של לפני מספר שבועות היא היוצא מן הכלל. טראמפ בהחלט ער לאינטרסים האחרים, אבל הוא ישתדל לשלם את המחיר המינימאלי, בכספים ובחיילים, על מנת להשיג תוצאה אופטימאלית במישורים האחרים.
חיזוק משטרים פרו אמריקניים והחלשת משטרים אנטי-אמריקנים/חיזוק אלמנטים פרו אמריקנים בתוך משטרים קיימים
לכאורה מדובר בנקודת מפתח בהקשר הסורי; שאלת השאלות שנשאלת כל הזמן היא איזה משטר יהיה במדינה ביום שאחרי. בפועל, מרחב התמרון האמריקני בכל הקשור לקביעת המשטר בסוריה, מוגבל ביותר. הניסיון האמריקני הטרי ביותר בהקשר הזה, ניסיון כואב למדי, הוא הניסיון העיראקי. במרץ 2003 כ-130 אלף חיילים אמריקנים פלשו לעיראק, כאשר לצידם כ-30 אלף חיילים ממדינות נוספות שהשתתפו לצד ארה"ב במלחמה. שלושה שבועות הספיקו לקואליציה בראשות ארה"ב להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, במחיר של 172 הרוגים, בהם 139 אמריקנים, אך זה מתברר היה החלק הקל. תשע שנים ו- 4498 חיילים אמריקנים הרוגים לאחר מכן, כמו גם לאחר הוצאת סכום משוער של 1.1 טריליון (11 אלף מיליארד) דולרים, התייאש סופית ממשלו של אובמה לייצב את המשטר בעיראק, והחיילים האמריקנים חזרו הביתה. מעבר למחירים בחיי אדם ובכספים, כיום עיראק נמצאת באנדרלמוסיה מבחינה שלטונית, כאשר בין הגורמים המרכזיים הבוחשים בצלחת הם משטר האייתולות האיראני מחד, ודאע"ש מנגד. מכאן שלהפיל משטר יכול להיות די קל עבור ארה"ב, אך לייצב משטר לטעמה התברר בדיעבד ככמעט בלתי אפשרי.
אובמה קיבל בירושה מג'ורג' בוש את עיראק המדממת, ויצא ממנה בהקדם האפשרי מבחינתו. גם טראמפ, לפחות בדיעבד, קבע כי מלחמת עיראק הייתה טעות, ובוודאי לא ירצה להיגרר בסוריה להרפתקה דומה. זאת גם בשל המחיר, וגם בשל היכולת המוגבלת להשיג תוצאות ראויות. כמו כן, יש לציין כי אף אחד מהצדדים החזקים במלחמה לא נתפש כפרו-אמריקני במיוחד.
משטר אסד נתפש יחסית ככזה שניתן "לעשות איתו עסקים", למרות היותו נתמך על ידי איראן ועל ידי רוסיה, בוודאי לעומת דאע"ש וכוחות אסלאמיסטיים קיצוניים שונים המשתתפים בלחימה. עם זאת, הסבירות שארה"ב תתמוך בו נמוכה ממספר סיבות. אחת מהן היא התמיכה הרוסית בו, מה שמתקשר למאבק על ההגמוניה העולמית, עליה ארחיב בהמשך. סיבה מרכזית לא פחות היא התמיכה של האיראנים באסד, זאת כאשר איראן מוגדרת על ידי ממשל טראמפ בתור כאיום על ארה"ב. בלימתה של איראן בכל הגזרות היא אחד מהקווים המרכזיים במדיניות החוץ האמריקאית תחת טראמפ. כדי שארה"ב תסכים לשלטונו של אסד, אם כך, חייב להישבר הציר המחבר בין אסד לאיראן.
מי עוד נתפש כפרו מערבי בפוטנציה? "צבא סוריה החופשית" הוא
פיקציה, ובכל מקרה גם אם נחבר את חלקיו נקבל כוח לא גדול. הכורדים הם בהחלט כוח פרו מערבי, אך שאיפותיהם הטריטוריאליות צנועות. סביר להניח כי אם תהיה אפשרות להקים להם מדינה, יהיה בכך יתרון לאינטרס האמריקני, אבל סביר יותר שברגע האמת ישתלם יותר להזניח אותם, כרגיל.
אז אם לא אסד ולא דאע"ש, ולא כל השאר, אז מה כן? ההנחה שלי היא שטראמפ לא ינסה לקבוע מי ירכיב את המשטר בסוריה, אלא יפעל לעצב את אופיו של המשטר שגם כך יעלה. טראמפ, אם כן, ימשיך להיות נייטרלי בפועל, וימתין לשעת כושר בה התערבות אמריקנית תוכל להיות מה שיטה את הכף לאחד הכיוונים. למשל, אם וכאשר אסד יהיה פסע מניצחון, יתחיל ממשל טראמפ בתקיפות נגדו בעצימות נמוכה, כדי לאותת לו כי ניצחונו הסופי אינו מובטח. אז אסד ייכנס למו"מ חשאי מול האמריקנים, בו תוכל ארה"ב לתבוע ממנו שלל תביעות בתמורה לאי-מניעת חזרתו לשלטון - תביעות לגבי הקשרים הדיפלומטים של סוריה, לגבי המסחר איתה, לגבי מבנה השלטון שלה, מבנה הצבא וכו. התביעה המרכזית כמובן תהיה התנתקות מהציר האיראני, אך בנוסף ממשל טראמפ ישמח אם התערבותו תוביל, לקביעת בחירות חופשיות (פחות או יותר) בסוריה וייתכן שירצה - לעודד הסכם שלום סורי-ישראלי. מהלך נוסף אפשרי בהקשר זה, יכול להיות מול הרוסים, ועל כך בהמשך.
מדובר בדוגמה תיאורטית מבין רבות, אך מה שחשוב הוא העיקרון שינחה את טראמפ - לא ל"המלכת מלכים", כן לקביעת תנאים להמלכה.
תמיכה בבנות ברית
בת הברית הקרובה של ארה"ב, שקרובה גיאוגרפית לסוריה, הרלוונטית ביותר, היא כמובן ישראל. מבחינת ישראל, לא נעים לומר, האינטרס במלחמת האזרחים הסורית הוא שהמלחמה תימשך עד בלי די. הדבר, בפשטות, מבטיח כי שונאיה של ישראל יבזבזו את התחמושת שלהם ואת כוחות האדם שלהם אלה על אלה, ולא יוכלו להפנות אותם נגד ישראל. כפי שאמר מנחם בגין בהקשר למלחמת איראן-עיראק : "אני מאחל הצלחה לשני הצדדים". ממשל טראמפ אמנם לא יפעל אקטיבית להארכת המלחמה, אבל כאמור גם סביר להניח שלא יעשה מאמץ חריג לסיים אותה; במובן זה, האינטרסים של ארה"ב ושל ידידתה הקטנה והחשובה במזה"ת, יחסית מתלכדים. כמו כן, דחיקתה של איראן מרכזית בעיני ישראל לא פחות מאשר בעיני ארה"ב, וגם בנקודה זו זהות האינטרסים של שתי הידידות מובהקת.
אילו עוד בנות ברית של ארה"ב יש באזור ומושפעות מהמלחמה בסוריה? סעודיה היא כמובן בת ברית מרכזית, ויחד איתה מדינות המפרץ האחרות. אלה דורשות שאסד יפנה את כיסאו, גם כן בשל החשש מהתחזקות איראן, שחותרת תחת הממשלים בחצי האי ערב ובמפרץ, מה שבא לידי ביטוי בין היתר במלחמת האזרחים בתימן. טראמפ כאמור לא יזדרז להפיל את אסד, מחשש להסתבך, אבל מבחינת סעודיה הפלת אסד היא הכלי ולא המטרה. המטרה - החלשת איראן, משותפת לארה"ב וסעודיה.
מצריים מבחינתה חוששת מהתחזקות דאע"ש ואל-קאעידה אצלה בחצר האחורית, בחצי האי סיני, כך שמבחינתה פגיעה בגופים אלה בסוריה תהווה יתרון. מסיבות אלה, נשיא מצריים א-סיסי הביע תמיכה פומבית באסד, וקבע שהוא "בעמדה הטובה ביותר להילחם בטרור". עם זאת, מצריים שואפת באופן היסטורי להגמוניה אזורית, כך שגם אם אסד יחזור לשלטון, טוב לה למצריים שיחזור מוחלש. אם לרגע נחזור לתרחיש שציירתי קודם, בו ארה"ב מאפשרת לאסד לחזור לשלטון, אבל בתנאים שלה, מדובר במידה רבה בתרחיש אידיאלי עבור המצרים. הם אולי יעדיפו שזה יקרה מהר יותר ממה שארה"ב תהיה מוכנה לדחוף, אבל בהכללה אין כאן התנגשות אינטרסים בין ממשל טראמפ למצרים בראשות א-סיסי.
נוסף לישראל, סעודיה ולמצריים, יש לציין את ירדן ואת תורכיה, שנאלצות לקלוט פליטים רבים מסוריה. תורכיה היא קולטת הפליטים הסורים המרכזית בעולם, עם קרוב ל-3 מליון בשטחה, אך ירדן הקטנה שקלטה כמיליון ורבע מושפעת יותר מבחינה דמוגרפית, ולכן מאוימת יותר מבחינת יציבות השלטון. מבחינת שתי המדינות הללו, בעיקר ירדן, האינטרס העליון הוא סוף המלחמה וסוף זרם הפליטים לשטחן. עם זאת, שתי המדינות הן מאוימות על ידי דאע"ש והן מסוכסכות עם אסד, כך שקשה להעריך אילו פתרונות אפשריים למלחמה נציגיהן מציגים בחדרי חדרים. כך או כך, לא מדובר בעמדה מגובשת דיו או באינטרס אמריקני מובהק דיו, כדי להשפיע משמעותית על המדיניות של ארה"ב במלחמה.
שימור וחיזוק מעמדה של ארה"ב כמעצמת העל המרכזית בעולם.
אם בסעיפים קודמים התייחסתי להמשכיות מסוימת בין אובמה לבין טראמפ, נקודה זו עשויה להיות ההבדל המרכזי בין השניים. אם אובמה וסביבתו ממש סלדו מתפישת אמריקה כמעצמה שמובילה את העולם ורצו לבזר את הכוח העולמי בין גורמים רבים, טראמפ במידה רבה נמשך לתפישה הזו. כשהוא מדבר על "לעשות את אמריקה גדולה/נהדרת שוב", בתודעתו בהחלט יש גם אסוציאציה לגדוּלה כלפי חוץ, ולא רק כפי שלרוב משתקף, לנהדרת כלפי פנים, עבור אזרחיה. הוא מודע לכך שפוטין מאתגר את מעמדה של ארה"ב כמעצמת העל המרכזית בעולם, והוא בהחלט רואה בסוגיה הסורית הזדמנות להשתלט מחדש על הבכורה.
איך עושים זאת מבלי "לשים מגפיים על הקרקע", כלומר - מבלי לשלוח חיילים רגליים לסוריה ולספוג אבידות רבות? בדומה לסוגיית קביעת המשטר הסורי, התשובה טמונה בהמתנה לשעת כושר. גם מחוץ לזירה הסורית, יתרונם של הרוסים על האמריקנים, כמו גם על האירופאים, זה שהם מוכנים להילחם ולספוג אבידות, ולכן הם לרוב לא יהיו אלה שממצמצים ראשונים. היתרון האמריקני הוא יותר חומרי - צבא מצויד וחזק יותר ועוצמה כלכלית משמעותית יותר. טראמפ ישתמש בעוצמות הללו באופן ממוקד, מתי שהוא יזהה בתור "הרגע הנכון".
יתרון רוסי נוסף, הרלוונטי בזירה הסורית, היא שהרוסים כבר בחרו בצד של אסד והם מזוהים איתו, זאת כאשר שבסופו של דבר אין לאמריקאים אלטרנטיבה טובה יותר, גם בהסתכלות מתוך האינטרס שלהם. לכאורה ממשל טראמפ נאלץ לבחור בין תמיכה באסד, מה שיציג את ארה"ב כנגררת אחרי רוסיה שמובילה את המהלכים, לבין תמיכה בגורמים עוינים הרבה יותר. אופציה שלישית גרועה במיוחד היא תמיכה בגורמים חלשים ולא רלוונטיים, ובסופו של דבר הפסד. אמריקה תנסה להפוך את היתרון הרוסי הזה לחרב פיפיות וליהנות מהגמישות שיש לה כמי שלא תומכת בגלוי בצד זה או אחר. כך בסיטואציה של הכרעה, תוכל ארה"ב להתנות את אישורה לכונן מחדש של משטרו של אסד במהלכים שיתקעו טריז בין אסד לפוטין, דוגמת מעבר לרכישת נשק אמריקאי במקום רוסי. אופציה אחרת היא לנהל את המו"מ מול פוטין, ולדרוש "התקפלויות" רוסיות במקומות אחרים בעולם, בתמורה לשיתוף פעולה בסוריה. הסכמה רוסית לסנקציות כלכליות על איראן, גם בתמורה לכינון מחדש של משטר אסד, כדוגמה, תהווה דיל מצוין מבחינה אסטרטגית לטרמפ. גם כיפוף הרוסים כך שיסכימו להצבת מערכות טילים במדינות מזרח אירופאיות יתפש כהישג אמריקאי שמאשרר את עליונותה בסדר העולמי של ארה"ב על פני רוסיה.
יש לציין כי מלכתחילה, העדיף טראמפ שיתוף פעולה עם פוטין, מה שזיכה אותו בכינויים כגון "בובה של פוטין" ו"משת"פ של הקרמלין". הברית בין רוסיה לאיראן מחד, והסימון האסטרטגי של איראן כאויב על ידי ממשלו של טראמפ מאידך, מהוות את המכשול המרכזי לשיתוף פעולה רוסי-אמריקאי. את כיפוף הידיים מול רוסיה, תעשה ארה"ב ב"פיקים" קצרים וחזקים, במטרה לבסס את עליונותה במינימום נזק.
שימור וחיזוק תדמית מוסרית של ארה"ב בעיני יתר העולם
נקודה אחת בה כן מתקיים שיתוף פעולה בין ארה"ב לבין רוסיה, הוא הקמת אזורי חיץ בין כוחות תורכיים לכורדים, המהווים גם אזורי מקלט לפליטים סורים. השנאה בין התורכים לכורדים היא מן הידועות, והן ממשל טראמפ והן ממשל פוטין רואים את שני הצדדים כבני ברית מול דאע"ש. חציצה בין תורכיה לכורדים, אם כן, מונעת עימות בין כוחות שראוי לנתב למקום אחר. מבחינת טראמפ בהחלט מדובר בדרך לשפר את הדימוי המוסרי של ארה"ב, בשל הסיוע לפליטים, מבלי לקחת סיכונים גבוהים מידי.
אם כן, ניתן לומר בפשטנות כי הדרך המרכזית להיתפש כמוסריים, היא להתערב לטובת הצד שנתפש כחלש וצודק, ונגד הצד שנתפש כמרושע. במובן זה, כמובן שהתקיפה לפני מספר שבועות הלמה את האינטרס האמריקני. מנגד, הקמת אזורי החיץ היא היוצא מן הכלל; הדרך הבטוחה להיתפש כלא מוסריים, היא להתערב יותר מידי, להסתבך, ולהרוג בטעות הרבה חפים מפשע. במלחמה בסוריה, בה יש הרבה אופציות לסיבוכים, כמו גם הרבה מרושעים אמיתיים ומעט צודקים אמיתיים, הסכנה בפגיעה תדמיתית לרוב גדולה מאשר הסיכוי בשיפור תדמיתי.
מכאן שאותם רבים שהיללו את טראמפ בשם המוסר לאחר ההפצצות האמריקאיות האחרונות, ככל הנראה צפויים להתאכזב בחודשים הקרובים. טראמפ לא רואה את עצמו כמגן החלשים והנדכאים, הוא בסך הכול מעוניין למקסימום תדמית מוסרית במינימום עלות. העניין הוא שמקסימום תדמית מוסרית לאו דווקא הולך עם מקסימום התערבות מוסרית, למעשה - לרוב להיפך.
XXX
חמש אינטרסי העל האמריקאים, הקשורים להתערבות במדינות אחרות, כמו גם תפישותיו ואופיו של נשיא ארה"ב, מובילים בהקשר הסורי למדיניות מסתברת מרכזית אחת. ממשל טראמפ צפוי לשמור יד על הדופק ואצבע על ההדק, אך ילחץ את האצבע בנסיבות ספציפיות ביותר, אותן יזהה כנקודת ארכימדיות. הממשל לא יביע פומבית בחירה במשטר זה או אחר עבור סוריה, עד שלא יהיה ברור גם כך איזה משטר יהיה, לא ישלח חיילים רגליים לסוריה, ולא יחזור להביע עמדות מוסריות באופן צבאי בתדירות גבוהה. הוא ימתין לשעות כושר, ובהן ישתדל להפעיל עוצמה מדויקת על מנת להבטיח אינטרסים ריאליים.
