כשהליכוד בחר ביבואנים על פני הציבור
בשעות הלילה של יום שני הצביעה מליאת הכנסת על צו שר האוצר בצלאל סמוטריץ', צו שנועד להעלות את פטור המכס על יבוא אישי מ-75$ ל-150$. התוצאה הייתה 59 מול 25, הצו נפל, ונתניהו, שהעניק "חופש הצבעה", פשוט לא הופיע. מי שהוביל את ההתנגדות היו חברי כנסת מהליכוד עצמו, מפלגה שמגדירה את עצמה, בכל הזדמנות, כנושאת דגל השוק החופשי וצמצום מעורבות המדינה בחיי הפרט.
[social]https://x.com/i24news_he/status/2026370677259862513?s=46[/social]
הסיפור שמספרים, ומה שהוא מסתיר
יום לפני ההצבעה, בדיון ועדת הכספים, התייצבו עשרות בעלי עסקים קטנים. הם סיפרו על הלוואות שמחכות, חובות מוקפאים ועסק שדועך. ח"כ מילביצקי טען שהצו הוא "יריקה בפרצוף לעסקים הקטנים" וח"כ דלל קרא לו "גזר דין מוות".
קשה להתעלם מהסיפורים האלה. בעל חנות ביגוד בבת ים, מסגרייה בירוחם ומוכר תחפושות לפורים שמגלה שלקוחותיו הזמינו מאלי-אקספרס, אלה אינן דמויות פיקטיביות, אלא אנשים אמיתיים שנאבקים על פרנסתם. ואולם, יש בעיה בנרטיב הזה, ובעיה גדולה עוד יותר במי שמשתמש בו.
שני ציבורים לא חזקים, עם אינטרסים מנוגדים
הקושי האמיתי בדיון הזה הוא שמשני צידי המתרס עומדים אנשים שאינם אמידים. בעל החנות הקטן שחושש לפרנסתו אינו טייקון. הוא אינו מחזיק לוביסטים ואינו מממן קמפיינים.
אולם גם הצרכן שמולו אינו אמיד. הוא המשפחה המסורתית בקריית שמונה, האם החד-הורית בנתיבות, הורה בדימונה שמנסה לקנות ציוד לבית הספר לשלושת ילדיו. הוא אינו טס לברלין לקניות ולא תמיד יודע לנווט באתרי יבוא בינלאומיים. הוא הולך לקניון הקרוב ומשלם את המחירים שמופיעים על התווית מבלי לשאול שאלות.
כאן טמון הפער האמיתי. מי שגדל במרכז, עם גישה למידע ועם ביטחון צרכני, כבר מזמן למד לעקוף את המערכת הזו. הוא יודע היכן לחפש, מה לחפש ואיך לחסוך.
הפטור הנמוך פוגע בעיקר במי שחסר את הכלים האלה. זו אינה רק בעיה צרכנית, זו בעיה של אי-שוויון.
מי באמת נהנה משמירת המצב? בין שני הציבורים האלה יושב שחקן שלישי, שקט בהרבה ורווחי בהרבה. יבואנים בלעדיים ורשתות ריכוזיות, המחזיקות תחת קורת גג אחת עשרות מותגים, משתמשים בהסכמי בלעדיות כדי לקבוע מחירים ללא תחרות. הם גוזרים קופון בכל שלב בשרשרת, בייבוא, באחסנה, בהפצה ובקמעונאות. ומאחר שאין לצרכן חלופה, אין מי שיאתגר אותם. כשמנסחים את הוויכוח כ"צרכן מול העסקים קטנים", השחקנים הגדולים זוכים בשקט.
העסקים הקטנים שהתייצבו בדיון הוועדה באו לבד, ללא שדלנים וללא מנגנון לחץ מאורגן. לעומתם, ארגוני הסחר הגדולים עובדים מול חברי הכנסת לאורך כל השנה, לא רק יום אחד לפני הצבעה. התוצאה מוכרת לכל מי שניסה לרכוש מוצר בישראל. הפריט שעולה 60€ בברצלונה מגיע לכמה מאות שקלים בקניון הישראלי. ולא בשל עלויות לוגיסטיות, אלא בשל עלויות תיווך, בשל היעדר תחרות ובשל כך שאין אף אחד שמאתגר את היבואנים.
יש לכך גם הסבר מבני. ישראל מבודדת גיאוגרפית, נטולת יבשת ומרוחקת משכנות מסחריות טבעיות. עלויות הלוגיסטיקה גבוהות, השוק קטן, והביקוש המקומי אינו מצדיק את אותה רמת תחרות הקיימת במדינות גדולות. זו עובדה מבנית, ויש בה ממש. ואולם הבידוד הגיאוגרפי אינו מסביר את הפערים המלאים.
כדי להבין עד כמה ישראל חריגה, משנת 2016 ועד ל-אוגוסט 2025 הפטור האמריקאי על יבוא אישי עמד על $800, הגבוה בעולם. האיחוד האירופי עמד על €150. אוסטרליה על כ-$650. הצעת סמוטריץ', שנפלה בכנסת, לא הייתה בגדר מהפכה כלכלית. היא הייתה קירוב צנוע לנורמה המערבית המקובלת.
נכון שב-2025 ביטלו ארה"ב ואירופה את הפטורים שלהן, אך הסיבה חשובה לא פחות מהעובדה עצמה. שתי הכלכלות הגדולות בעולם התמודדו עם גל של מיליארדי חבילות סיניות, כאשר 4.6 מיליארד חבילות הוצפו לתוך האיחוד האירופי בשנת 2024 בלבד. הבעיה שם הייתה עודף יבוא. לעומת זאת, הבעיה הישראלית היא הפוכה ונובעת ממחסור בתחרות, עודף כוח בידי יבואנים בלעדיים ומחירים שאין מי שיאתגר אותם.
ישראל היא מדינה מערבית לכל דבר, מחוברת תרבותית, טכנולוגית ותקשורתית לאירופה ולארצות הברית. הציבור הישראלי חשוף לאותם מותגים, לאותן מגמות ולאותן ציפיות צרכניות. הפער בין מה שהצרכן מכיר לבין מה שהוא מסוגל לרכוש בארץ אינו נובע מהמרחק הגיאוגרפי בלבד, אלא ממבנה שוק ריכוזי שמתוחזק בידי יבואנים בלעדיים. זה בדיוק מה שהפטור הנמוך מאפשר להם להמשיך ולעשות.
"מפלגה ליברלית - חברתית", או מפלגה שמבלבלת בין השניים?
בשנים האחרונות אפשר לשמוע יותר ויותר מנהיגי ליכוד מתגאים בזהותם ה"חברתית". הם מדברים על הפריפריה, על הציבור המסורתי, על מי שנשכח. וכשהם מצביעים נגד הרחבת פטור המכס, הם מציגים זאת כביטוי לאותה רגישות, כהגנה על בעל העסק הקטן. אבל זו הבנה הפוכה של מה שמפלגה חברתית אמורה לעשות.
הליכוד אינו מפלגה חברתית כי הוא מגן על שוק סגור. הוא מגדיר את עצמו כמפלגה חברתית כי, לפחות על פי תפיסת עולמה, שוק חופשי הוא הכלי הטוב ביותר לצמצום אי-שוויון. לא רגולציה, לא הגנה מלאכותית, אלא תחרות. כשאין מונופולים, המחירים יורדים, וכשמחירים יורדים, הנהנה הראשון הוא מי שהוצאותיו מהוות חלק גדול יותר מהכנסתו, כלומר בדיוק אותן שכבות שהמפלגה טוענת שהיא מייצגת.
פטור ממכס גבוה יותר אינו מועיל לאיש ביחוד, הוא מוריד מחירים לכולם. אבל "לכולם" אינו שווה ערך. עבור מי שמרוויח 15,000 ₪ בחודש, הפחתת 50 ₪ ממחיר מוצר היא שולית. עבור מי שמרוויח 6,000 ₪, היא עשויה להיות קריטית.
כשח"כים מהליכוד מצביעים לשמור על שרשרת ייבוא ריכוזית בשם "חברתיות", הם עושים את ההיפך הגמור ממה שהם מכריזים. הם מקבעים מצב שבו אי-השוויון מתוחזק על ידי מבנה שוק המעביר כסף מהצרכן הפשוט, שאין לו ברירה, אל הרשתות הגדולות. זו אינה מדיניות חברתית. זו הגנה על הגדולים על חשבון הקטנים, עטופה בלשון של רחמים.
הפרדוקס של הפריימריז
סמוטריץ' ניסח זאת בחריפות: "קומץ ח"כים בליכוד עסוקים בפוליטיקה קטנה ורוצים לגרום לכולנו לשלם ביוקר." ח"כים שהצביעו נגד הצו, ובהם אדלשטיין, דלל, ביטן וחנוך מילביצקי, עשו זאת בעיקר מפני שבפריימריז הקרובים, קמעונאים ויבואנים הם קול שנשמע היטב. הצרכן הבודד, הפשוט והמסורתי, שחסר זרוע ארגונית, פחות מאורגן, פחות ממומן ופחות נוח פוליטית.
מפלגה שמאמינה באמת ששוק חופשי מקטין אי-שוויון צריכה לפעול בהתאם: לשחרר שווקים, לשבור הסכמי בלעדיות ולאפשר לצרכן לרכוש ישירות, בלי שיבואן גדול יגזור קופון על כל עסקה.
ח״כ שמצביע נגד פטור ייבוא ביום שני ומדבר על הציבור המסורתי ביום שלישי אינו מנהל שתי שיחות שונות. הוא מנהל שיחה אחת עקבית: שמירה על סטטוס קוו שנוח לקבוצות לחץ, תוך שימוש בשפה חברתית כעטיפה. הציבור המסורתי מופיע בנאומים ומשלם בקופה.
