יום הכיפורים תשפ"ב: עת לחשבון נפש לאומי

עם הגיעו של יום הכיפור תשפ"ב, הגיעה העת לחשבון נפש לאומי. בוודאי כבר דובר רבות בחשבון הנפש שעלינו לעשות כל אחד עם עצמו, אולם בפרט בעת הזאת - הגיעה העת לחשבון נפש לאומי.

הראיון שהעניק אתמול ראש הממשלה, רק מחדד את הכאוס שבו אנו שרוים, והכל בגלל רדיפת שררה והתלהבות היתר מהאוודי המשוריינים. הממשלה שקמה לא רואה בעיניים. היא לא רואה את האזרחים, היא מפלה והיא בעיקר עושה שקר בנפשה - כשמצד אחד, מכשירה את הישיבה יחד באותה קואליציה עם מי שמביעים ביקורת כלפי החברה הערבית שמיאנה להחביא את האסירים הנמלטים מכלא גלבוע - מרצחים עם דם של אזרחים ישראלים על ידיהם; ובאותה נשימה, מאשימה את הממשלה הקודמת בכל דבר אפשרי כמעט, ובלבד להרחיק עצמה מן האחריות למחדלים שנערמים בזה אחר זה - במשמרת שלה.

זו העת לחשבון נפש לאומי. חשבון נפש שבו נשאל את עצמנו, איך הגענו למקום הזה - שאנו מוחזקים שבויים בידי מפלגות ערביות, אשר מביעות סלידה מן הרעיון הציוני; איך הגענו למצב שבו מצבן של מסתננות בלתי חוקיות מייצר זעזוע באולם מליאת הכנסת בידי חברות כנסת מוסריות מטעם עצמן - בזמן שאונס ברוטאלי של אזרחית ישראלית קשישה בידי מסתנן - היה לצנינים בעיניהן; איך הגענו למצב שבו התקשורת מטאטאה נתונים לגבי מצב התחלואה בישראל, ובלבד שלא תישמע ביקורת על ראש ממשלה שעם ששת המנדטים שלו הצליח להגיע להישג אחד: להזיז את נתניהו מתפקידו. האבסורד, הניתוק, והמוסר הכפול - משחקים כאן תפקיד מרכזי.

זו העת לחשבון נפש לאומי. נשאל את עצמנו, איך קורה שאשת שר החוץ מככבת בתכניות בוקר, אשת שר המשפטים "נחשפת" בראיונות טלווזיוניים והכל באווירה מחבקת ועוטפת - מבלי שהדבר ייחשב ל"היענות חריגה"? איך קורה ששר החוץ פוסח בין בתי קפה לחופי ים, בזמן שהתחלואה גוברת - וכל זאת בזמן שהוא נעדר מישיבות שהוא מחויב לנכוח בהן מכח חוק?

איך קורה שאף אחד לא פוצה פיו?

שתהיה שנה טובה, הרבה יותר.