חרדים אחרת

איציק הלל בטורו השבועי. הפעם בעקבות הפיגוע בשכונת הר נוף. אדישים לא תישארו

1. בשכונת הר נוף החרדית המאוכלסת בחרדים ליטאים ובני עדות המזרח לא נוהגים להשליך אבנים על חיילים. אצל חלק מהספרדים אפילו יאמרו תפילה לשלום חיילנו אל מול ההיכל הפתוח בשבת. חייל שיעבור בשכונה והוא עוטה מדים יזכה למבטים חודרים. אומנם לא מבטי שטנה אך עדיין יביטו בו כאל חריג בנוף. לא כל יום עובר בהר נוף חייל והאמת היא שגם אף אחד לא מעוניין שיעבור שם חייל. מדי הזית מבחינתם, כמו אצל רוב החרדים, הם סמל ל"כוחי ועוצם ידי" ותמצית הכפירה בעבודת השם. שם הרי, במוצבי צה"ל, סוברים ההר-נופים, מסתובבים להם בחורי ישראל לצד בנות במכנסיים. שם הרי, מגדפים את צור ישראל ומחלנים את הנוער היהודי. בעיניהם, צבא הגנה לישראל הוא 'שיקוץ' ולכן אמא הרואה את בנה בא בשערי הבקו"ם מורטת את שערות ראשה, מפזרת צדקה בקברי הצדיקים ומתדפקת על דלתם של רבנים בבקשה אחת- החזירו לי את בני האובד.

המושג חרד"ק שהטביעו במאה שערים הרדיקלית על החרדי שמתגייס, שמשמעותו חרדי קל דעת, לא שגור בפי תושבי הר נוף. לובשי השחורים שם נעים בין רגש ללוחמי צה"ל לבין אי הכרה בדרכם הנלוזה. הם יעלו אותו לתורה אבל לא ימסרו לו את בנותיהם. הם ייטו ראש לשמע את סיפורי הגבורה שבאמתחתו אך אבוי אם קרוב משפחה יפול אל צה"ל הציוני ובדיוק כמו שלחילוני הממוצע יש 'סבא שלי היה רב במרוקו/פולין' לכל חרדי יש "בן דוד שלי היה לוחם בצבא"

2. עשרות חרדים יצאו להכיר תודה לשוטר הדרוזי שנפל חלל למענם. בזמני מלחמה עולם הישיבות, בחלקו, מסתער על תוכנית 'אמץ חייל' במסגרתו לומד בחור ישיבה לטובת חייל בכוונה לשמש לו כעמוד ענן שיגן עליו בנוסף לשכפ"ץ. רב חרדי הילל בפומבי לוחם בשורות המדינה. חולצות לבנות וכובעי המבורג הילכו אחר מיטתו משל היה מורם ורבם.

מבלבל היה לי לראות את ההספד שנשא הרב רובין רב בית הכנסת בו בוצע הטבח על קברו של סייף, בו הוא מהלל את השוטר הדרוזי. בוודאי שראוי סייף להכרת תודה ישראלית, יהודית ובטח שמגזרית, אך משהו שם נורא צרם: מחד, הסולידריות שהפגינו, ראויה לכל הדעות. מחזה סוריאליסטי שחימם את הלב. אך כששקעה השמש והמלווים החרדים פשטו את בגדיהם ומלמלו בעצב את קריאת שמע שעל המיטה, בוודאי חלפה בהם שוב המחשבה שעם ישראל חייב לחזור בתשובה וכשחרדי אומר לחזור בתשובה הוא מתכוון שצה"ל הוא מהמעכבים הראשוניים של הגאולה הנכספת.

יותר מסובך מלפתור את יוקר המחיה קשה להיכנס אל עולמם של החרדים. אל האונה החושבת, או אונתו של הרב שחושבת בשביל כולם. כמעט ובלתי אפשרי להסביר את הנרטיבים השונים, לפסוע בין הטיפות, זו הכואבת את מותם של ארבעת הקדושים וזו שבשיגרה, המבקרת את אנשי הביטחון. זר לא יבין זאת ולא מין הנמנע שהם עצמם לא מבינים זאת ולא פותרים את הסתירה האידיאולוגית. הם שונאים ואוהבים. הם מבכים על הבן שיתגייס ומהללים את הלוחם שנפל חלל.

הנה, עמד להם שוטר מין המדינה הציונית וחרף נפשו למענם. הנה, עמדו אלו, המתנגדים הגדולים להתגייסות לצבא וספדו ללא יהודי ששירת במשטרה. טענתם שבשיגרה כי רק לומדי התורה יגנו על חומות ירושלים כאילו נסדקה והם הצטופפו אחר מיטתו של סייף.

3. בניסיון לפתור את התנגשות הציוויליזציות השמרנית והציונית הפניתי את שאלתי אל זוגתי בתקווה שליבה הרחב ימצא לי מנוחה. "אל תחשוב שהרב הזה זייף" אמרה לי ברצינות תהומית. "תשאל אם זה היה זיוף אבל אל תענה. זה כואב מדי"  זהו, יהודים אנחנו- כך נראה. לב שבור עולה עשרת מונים על אמונה עיוורת. כשדמנו נשפך הכל מתמוסס ומתגמד, כל אידיאולוגיה אלוהימית הופכת מזערית ולא רלוונטית. בגדיו של הנרצח  מוכתמים הרי בדם, מכסים כביכול את זהותו הציונית או האורתודוכסית. בשעה שזה יכנס בשערי גן עדן אלוהים לא יפשפש בציציותיו לראות את זהותו הוא רק יאסוף אותו אליו, את סייף ודומיו, יעטר אותו בכתר ניצחון ויראה לו את תאריך גאולתנו.