השורשים נגד הווק: הקרב על הנשמה המזרחית
מניסים מזרחי ועד נעמה לזימי: בין שורשיות מזרחית לאומית לבין שמאל רדיקלי שמעדיף להחניף לאליטה האחוס"לית במקום לייצג את הציבור שממנו צמח.
סיפורם של שפחות ועבדים: כשהאליטה המזרחית בחרה באדוניה
ניסים מזרחי
משה כהן אליה
הפטריוטים
אתמול, באולפן של הפטריוטים, התרחש רגע נדיר. לא עוד ויכוח צפוי בין ימין לשמאל, אלא חשיפה של סדק עמוק בתוך השמאל עצמו. פרופ’ ניסים מזרחי – מי שכיהן כראש החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ודמות מרכזית במכון ון ליר – ישב באולפן ודיבר בפשטות על מה שרבים מרגישים אך חוששים לומר: השפה הפרוגרסיבית לא מדברת את שפתם של רוב המזרחים בישראל.
כהן אליה, שישב לצדו, לא הסתיר את ההערכה. ובצדק. מזרחי הוא כמעט קול בודד באקדמיה שמוכן לומר את האמת הלא נוחה: המזרחים אינם “מיעוט מדוכא” במונחים ווקיסטיים. הם חלק מהרוב היהודי. הם מחוברים למסורת, לדת, ללאומיות – לעם ישראל. והניסיון להלביש עליהם בכוח את הדקדוק הבינארי של מדכא-מדוכא פשוט לא תופס.
שורשיות מול פרוגרסיביות
Beyond Suspicion: The Moral Clash Between Rootedness and Progressive Liberalism
בספרו החדש, Beyond Suspicion, שיצא בהוצאת ברקלי, מזרחי מנסח זאת במונחים תיאורטיים: מדובר בהתנגשות מוסרית בין “שורשיות” – זהות מושרשת, קולקטיבית, לאומית – לבין ליברליזם פרוגרסיבי אוניברסלי. האקדמיה, כך הוא מראה, מתקשה להבין קבוצות שמגדירות עצמן דרך שייכות ולא דרך אינדיבידואליזם מופשט.
וכאן מתגלה האבסורד: המחאה המזרחית ההיסטורית הייתה ציונית, לאומית, דרשה כבוד בתוך הבית היהודי. אבל האליטה האינטלקטואלית שצמחה מתוכה נסעה לארה”ב, התאהבה בשיח הפוסט-קולוניאלי, וחזרה לישראל עם מילון מושגים שמדבר על קולוניאליזם לבן – במדינה יהודית.
האליטה שהתנתקה מהעם
זו תופעה שאין לה כמעט מקבילה: אליטה אינטלקטואלית של קבוצה תרבותית שממוקמת פוליטית בקצה ההפוך מהרוב המוחלט של קבוצת האם שלה. רוב המזרחים מצביעים ימין, מזדהים עם הלאומיות היהודית, עם המסורת ועם מדינת הלאום. אבל “השמאל המזרחי הרדיקלי” בחר להיות חוד החנית של השיח האנטי-לאומי.
למה? כי באקדמיה הגלובלית מחאו להם כפיים. כי בישראל האחוס"לית נוח מאוד להציג “מזרחי ביקורתי” כהוכחה לכך שאין כאן בעיית ניכור אליטיסטית. כל עוד המזרחי מדבר בשפת ההגמוניה – הוא יקבל במה. ברגע שהוא מדבר בשם העם שלו – הוא יהפוך לבעיה.
מזרחי, במובן הזה, הוא כמעט צדיק יחיד בסדום האקדמי: הוא מסרב לשחק את המשחק. הוא לא מוכן לתווך את הציבור המזרחי דרך פילטרים אמריקאיים. הוא מקשיב לו.
“סיפורה של שפחה” – גרסה ישראלית
נעמה לזימי
אהוד ברק
גדי טאוב
הסערה סביב “סיפורה של שפחה” לא הייתה מקרית. כפי שכתב גדי טאוב, היא חשפה מתח עומק שהוסווה במשך שנים באמצעות שיח על “גזענות” ו“ביביזם”. ביקורת על ציבור מסורתי-לאומי אינה נתפסת כגזענות בעיני השמאל, כי היא ממוסגרת כהתנגדות לדת וללאומיות – לא למוצא. אבל בפועל, מי שנפגע הוא ציבור מזרחי רחב.
וכשנעמה לזימי מסרבת לגנות באופן חד וברור אמירות גזעניות של אהוד ברק כלפי בני עדות המזרח – זה לא מקרה. זו בחירה פוליטית. זו נאמנות למעגל הכוח, לא לבוחרים הפוטנציאליים שלה.
כאן הטרגדיה: אינטליגנציה מזרחית שהייתה יכולה להיות גשר – בחרה להיות חומת מגן של ההגמוניה הישנה. במקום להיאבק על ייצוג אמיתי בתוך המחנה הלאומי או אפילו לבנות שמאל ציוני-מסורתי חדש, היא בחרה להיות אידיוט שימושי בשירות שיח שמזלזל בבסיס החברתי שלה.
האקדמיה והייצוג החסר
כל עוד האקדמיה הישראלית תמשיך לאמץ באופן כמעט אוטומטי את שפת הווק, היא תתקשה להעניק ייצוג אינטלקטואלי הוגן למזרחים שמזדהים עם לאומיות, מסורת וציונות. היא תמשיך לייצר “מזרחי רצוי” – כזה שמאשר את הנרטיב הפרוגרסיבי – ותדחוק החוצה קולות אחרים.
והציבור? הוא כבר מזמן הבין את המשחק. לכן הוא מצביע כפי שהוא מצביע. לכן הוא לא מתרשם מתוויות של “נאורות”.
הבחירה היא פשוטה: להיות מושרש בעם שלך – או להיות מתורגם עבור אליטה שמחפשת קישוט אתני לשיח שלה.
[social]https://www.facebook.com/share/p/189SkSVosg/[/social]
פרופ’ ניסים מזרחי בחר בשורשים. אחרים בחרו באדונים.
