הפריימריז בליכוד: סימון הדור הבא של ההנהגה
המתפקדים קבעו את מפת הכוח החדשה בליכוד – בין דור עולה, ותיקים בשריון ומאבקי השפעה שמעצבים את היום שאחרי נתניהו
הפריימריז סימנו את הנהגת הליכוד הבאה
אלי כהן, אמיר אוחנה ויריב לוין בצמרת; לצדם מירי רגב, אופיר כץ, מיקי זוהר, אלמוג כהן, דודי אמסלם, יואב קיש ועמיחי שיקלי. מנגד, ישראל כץ וחיים כץ נכנסים ל"בית הלורדים". ותוצאות דוד ביטן מוכיחות: בליכוד אפשר להתעמת עם נתניהו – ולהישאר על הרגליים (ואפילו עם חיוך, או לפחות עם גבות מורמות).
תוצאות הפריימריז בליכוד הן הרבה יותר מרשימת שמות ומקומות.
המתפקדים בעצם סימנו הפעם את השלד של ההנהגה הבאה של הליכוד – או לפחות את הטיוטה הראשונה שלו, לפני שהפוליטיקה תעשה את כל השיפוצים שלה.
ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה – גם השיפוץ תמיד עולה יותר מהתכנון, ולפעמים גם מגיע עם קבלן שלא ביקשת.
בראש החבורה הזו נמצאים אלי כהן, אמיר אוחנה ויריב לוין. לידם מירי רגב, אופיר כץ, מיקי זוהר, אלמוג כהן, דודי אמסלם, יואב קיש ועמיחי שיקלי.
אלה לא רק מי שהצליחו בפריימריז. זו קבוצה שמרכזת היום כוח פוליטי, תמיכה אצל המתפקדים ונוכחות חזקה בתוך התנועה – ובעיקר הרבה ביטחון עצמי, חלקו מוצדק וחלקו כבר הפך למותג, כמו לוגו שאי אפשר להוריד גם כשכבר לא צריך אותו.
במילים פשוטות: אם רוצים להבין איך עשויה להיראות הנהגת הליכוד בשנים הקרובות – שווה להסתכל על מה שהמתפקדים בנו, לא על מה שאומרים במסיבות עיתונאים (שם כולם תמיד מנצחים, גם כשלא).
בית הלורדים של הליכוד
מולם עומדים שניים מהשמות הכי חזקים והכי ותיקים בתנועה – ישראל כץ וחיים כץ.
שניהם משוריינים ולכן לא עברו את מבחן המתפקדים הפעם, אבל דווקא זה משאיר סימן שאלה קטן – כזה שמרגישים גם בלי להגיד בקול, כמו פיל בחדר שמבקש רק כוס מים.
אפשר לקרוא להם עכשיו "בית הלורדים של הליכוד": בכירים, מנוסים, עם הרבה כוח והשפעה – אבל כאלה שצופים מהצד ברגע שבו הקהל מחלק ציונים לדור הבא, ומדי פעם גם מתלוננים על איכות ההצבעה.
שריון נותן שקט במקום ברשימה. אבל הוא לא נותן את מה שהקלפי נותנת: חותמת עדכנית מהמתפקדים – או בפשטות, את מבחן ה"כמה אתה שווה בלי גלגלי עזר", בלי הנחות ובלי "תתקשרו אליי אחרי הבחירות".
ומי שרוצה להיות חלק מההנהגה העתידית של הליכוד יצטרך בסוף להראות שיש לו גב מהשטח – לא רק תפקיד, ניסיון או מנגנון שמחזיק לו את הדלת פתוחה עם שמן על הצירים.
ביטן הוכיח שאפשר גם אחרת
מי שיצא מהפריימריז עם מסר מעניין במיוחד הוא דוד ביטן.
ביטן לא שיחק אותה “ילד טוב”. הוא התעמת, חלק על נתניהו בנושאים שונים, ניהל מאבקים פנימיים – ובסוף הגיע לקלפי ושרד. לא רק שרד, אלא גם שלח מסר קטן לכל מי שחשב שבליכוד חייבים ללכת על ביצים או לדבר בלחש במסדרון.
וזה מסר חשוב בליכוד.
אפשר לא להסכים עם יו"ר התנועה, אפשר לריב ואפשר להגיד מה שחושבים – ועדיין להחזיק בסיס כוח אצל המתפקדים. מסתבר שהם לא מחפשים רק שקט, אלא לפעמים דווקא מישהו עם עמוד שדרה… או לפחות עם עמוד שלא מתכופף בכל רוח פוליטית.
אבל הסיפור של ביטן לא נגמר רק אצלו.
גילה צחקה, אתי נשארה מאחור
אחד הקרבות היותר מעניינים בפריימריז היה סביב האישה השלישית – מאבק שלא תמיד ברור מי בדיוק המתמודדות בו, אבל כולם מבינים מי הרוויח ומי פחות, גם בלי טבלת אקסל.
כאן גם התנהל מאבק כוח בין שני מוקדים ותיקים בליכוד.
מצד אחד חיים כץ, שפעל לאורך הדרך כדי לעזור לאתי עטיה ולדחוף אותה קדימה – עם כל הניסיון, הקשרים והיכולת להזיז דברים מבפנים, לפעמים אפילו בלי שאף אחד שם לב שזה זז.
מהצד השני דוד ביטן, שתמך בגילה גמליאל – ובסוף גם ראה את התוצאה מחייכת אליו מהקלפי, כאילו אומרת "הפעם זה עבד".
בסוף, התמיכה בגמליאל השתלמה: גילה גמליאל הצליחה לעקוף את אתי עטיה, וכל הניסיונות לסלול לעטיה דרך בטוחה לא באמת הספיקו, גם אם היו מלווים בהרבה כוונות טובות וקצת לחץ טלפוני.
זה כבר לא רק סיפור על שתי מועמדות.
זה סיפור על כוח – ועל זה שבפוליטיקה, מי שסופר קולות בסוף מגלה אם גם הספירה שלו עבדה, או שהוא פשוט ספר לעצמו סיפורים.
ועל השאלה מי באמת יודע לתרגם כוח פוליטי לקולות ביום הבחירות – לא רק לכותרות, לחיצות ידיים ותמונות מחויכות.
הדור הבא כבר נמצא מול העיניים
הליכוד עדיין בהנהגת בנימין נתניהו, אבל כל פריימריז כזה מצייר גם את המפה של היום שאחרי – גם אם אף אחד לא ממהר למסגר את זה ולתלות על הקיר.
והפעם המפה די ברורה.
אלי כהן, אמיר אוחנה, יריב לוין, מירי רגב, אופיר כץ, מיקי זוהר, אלמוג כהן, דודי אמסלם, יואב קיש ועמיחי שיקלי יוצאים מהמערכה כחלק משלד הנהגה משמעותי – כזה שכבר לא צריך להציג תעודת זהות פוליטית כל פעם שהוא נכנס לחדר, כי כולם כבר מזהים אותו גם בעיניים עצומות.
לא כולם יתמודדו בעתיד על ראשות הליכוד. לא כולם באותו מחנה ולא לכולם אותה תפיסת עולם או אותו בסיס כוח – אבל כולם עכשיו על המגרש, לא ביציע, ולא רק מחזיקים שלט.
לעומתם, השריונים אולי הבטיחו לישראל כץ ולחיים כץ מקום בכנסת – אבל גם לקחו מהם משהו חשוב:
את האפשרות להציג למתפקדים מבחן כוח חדש. או במילים פשוטות: הם קיבלו כיסא, אבל לא קיבלו את מבחן הקהל, ולא את מחיאות הכפיים של הקהל החי.
וזו אולי המסקנה הכי ברורה של הפריימריז האלה:
המתפקדים לא רק בחרו רשימה לכנסת. הם כבר מתחילים לבחור את ההנהגה של הליכוד של היום שאחרי – גם אם עוד לא אמרו להם את זה במפורש, וגם אם אף אחד לא שלח להם הזמנה רשמית לטקס.
