המתפקדים דיברו: המנצחים, המפסידים והחשבונות שנפתחו בפריימריז בליכוד
אלי כהן מסתמן כמנצח הגדול, אוחנה ולוין בצמרת, אלמוג כהן מוכיח שלא חייבים להופיע בכל רשימת מומלצים, אופיר כץ מקבל תמורה על העבודה בכנסת – וגילה גמליאל מספקת לדוד ביטן תשובה למאי גולן. מעבר לדירוג, תוצאות הפריימריז חושפות מחדש את מאזן הכוחות האמיתי בליכוד.
כי פריימריז בליכוד הם אף פעם לא רק השאלה מי במקום הראשון ומי במקום העשרים.
מאחורי כל שם מסתתרים קבוצות, דילים, רשימות מומלצים, קולות חופשיים, חשבונות ישנים ובעיקר מבחן אחד פשוט:
מי באמת הצליח להביא את המתפקדים לקלפי.
אלי כהן – המנצח הגדול
בראש הרשימה ניצב אלי כהן.
וזו הרבה יותר ממדליית זהב של ערב הפריימריז.
המקום הראשון מעניק לאלי כהן כוח פוליטי משמעותי בתוך הליכוד ומוכיח שיש לו בסיס רחב בקרב המתפקדים.
במפלגה שבה כולם מדברים על "היום שאחרי", על הנהגה ועל מוקדי כוח, אי אפשר להתייחס למקום הראשון כאל פרט טכני.
אלי כהן יוצא מהפריימריז האלה מחוזק מאוד.
אוחנה ולוין – הצמרת שהשטח רוצה
מאחוריו נמצאים אמיר אוחנה ויריב לוין, ושניהם מקבלים חותמת משמעותית מהשטח.
אוחנה ממשיך להוכיח שהוא אחד האנשים הפופולריים ביותר בקרב מתפקדי הליכוד. המעמד הממלכתי כיו"ר הכנסת לא הרחיק אותו מהבסיס – להפך.
גם התוצאה של לוין משמעותית.
אחרי שנים שבהן הוא נמצא בלב אחת המחלוקות הציבוריות הגדולות בישראל, המתפקדים לא הענישו אותו ולא ביקשו להרחיק אותו.
הם שלחו אותו לצמרת.
זה מסר אידיאולוגי לא פחות משהוא מסר אישי.
מירי רגב – שוב מוכיחה שהשטח שלה מגיע לקלפי
מירי רגב ממשיכה להוכיח את מה שכבר למדנו עליה לאורך השנים: אפשר לבקר אותה, אפשר להספיד אותה ואפשר לנהל נגדה קמפיינים – אבל ביום הפריימריז היא יודעת להביא קולות.
המקום הגבוה שלה משאיר אותה כאישה הבכירה ברשימה וכאחת הדמויות החזקות בליכוד.
מי שחשב שהשחיקה הציבורית תתורגם לקריסה בקרב המתפקדים קיבל תשובה אחרת.
אופיר כץ – העבודה השקטה משתלמת
אחת התוצאות המרשימות היא של אופיר כץ.
בלי לייצר סערה בכל בוקר ובלי להפוך כל אירוע למופע תקשורתי, כץ עשה במשך הקדנציה את אחת העבודות הקשות ביותר בפוליטיקה הישראלית – ניהול הקואליציה.
המתפקדים ראו את העבודה.
המיקום שלו בצמרת הופך אותו מאיש ביצוע חשוב לאחד הכוחות הפוליטיים שצריך לקחת בחשבון בתוך הליכוד.
אלמוג כהן – הקלפי ניצחה את רשימות המומלצים
ואז מגיע אחד הסיפורים שאנחנו בליכודניק צריכים להתעכב עליו: אלמוג כהן.
ימים לפני הבחירות פורסמו רשימות תמיכה והמלצות של קבוצות שונות. בחלקן אלמוג כהן כלל לא זכה למעמד שהיה אפשר לצפות לו.
שאלנו אז כיצד מועמד שמזוהה כל כך עם קו ימני ואידיאולוגי נשאר בחוץ, בזמן שאחרים זוכים להמלצות.
המתפקדים נתנו את התשובה.
אלמוג כהן נכנס גבוה מאוד לרשימה הארצית.
וזה מחזיר אותנו לתופעה שעליה כתבנו לאורך כל מערכת הבחירות:
הקולות החופשיים.
יש בליכוד ציבור גדול שלא מחכה בבוקר הבחירות לקבל רשימה מראש קבוצה, ראש עיר או חבר כנסת.
הוא בוחר בעצמו.
אלמוג כהן הוא אחת ההוכחות הבולטות לכוח הזה.
שיקלי, אמסלם וסעדה – האידיאולוגיה עדיין מביאה קולות
עמיחי שיקלי, דודי אמסלם ומשה סעדה מתמקמים גם הם בחלק העליון של הרשימה.
שלושה סגנונות שונים, אבל מכנה משותף ברור: כל אחד מהם מזוהה עם עמדות חדות ועם נכונות להיכנס למאבקים.
גם כאן המתפקדים אומרים משהו על סוג הנציגים שהם רוצים לראות בכנסת.
לא רק מנהלים ופוליטיקאים של מנגנון.
גם לוחמים פוליטיים.
טלי גוטליב – בין הפופולריות לקלפי
טלי גוטליב היא מקרה מעניין.
מעטים מחברי הכנסת נהנים מהנוכחות הציבורית שלה. היא מייצרת סדר יום, מחזיקה קהל נאמן וזוכה לחשיפה אדירה ברשתות.
התוצאה שלה טובה ומבססת אותה כאחת הנשים החזקות בליכוד, אבל הציפיות בשטח היו אפילו גבוהות יותר.
זה מזכיר לכולנו כלל חשוב בפריימריז:
לייק אינו פתק הצבעה, ועוקב ברשת אינו בהכרח מתפקד שמגיע לקלפי.
ועדיין, מי שמסתכל על הדרך שעשתה גוטליב בתוך קדנציה אחת מבין שהיא כבר הפכה לכוח עצמאי בתנועה.
ביסמוט – פרסום הוא לא הכול
גם התוצאה של בועז ביסמוט מעניינת.
מדובר באחד האנשים המוכרים ביותר ברשימה, עם יכולת תקשורתית גבוהה וחשיפה גדולה מאוד.
אבל בפריימריז של הליכוד יש עוד מרכיב: שטח.
צריך לבנות מערכות יחסים, לעבוד עם סניפים, להגיע למתפקדים ולוודא שהתמיכה הציבורית הופכת להצבעה.
התוצאה שלו ממחישה שוב שהיכרות ציבורית היא יתרון – אבל אינה תחליף לעבודת שטח.
אלקין – המתפקדים נתנו לו כרטיס חזרה
זאב אלקין הגיע לפריימריז עם מטען שאי אפשר היה להתעלם ממנו.
הוא עזב את הליכוד, היה חלק מהמחנה שהקים ממשלה ללא נתניהו ולאחר מכן חזר.
היו לא מעט מתפקדים שהבהירו שהם לא שכחו.
אבל בסוף יש מבחן אחד שקובע – הקלפי.
והקלפי העניקה לאלקין תמיכה משמעותית.
אפשר לאהוב את זה ואפשר לכעוס על זה, אבל מי שמבקש להבין את הליכוד צריך להכיר בעובדה: ציבור משמעותי של מתפקדים החליט לתת לו הזדמנות נוספת.
גילה גמליאל – והמסר של דוד ביטן
אחד הסיפורים הפוליטיים המעניינים ביותר מסתתר דווקא בקרב הנשים.
גילה גמליאל מקדימה את אתי עטיה ומסתמנת כאישה השלישית ברשימה הארצית, אחרי מירי רגב וטלי גוטליב.
וכאן נכנס לתמונה דוד ביטן.
במערכות קודמות מאי גולן ואתי עטיה היו בין הנשים שנהנו מתמיכתו. הפעם מרכז הכובד עבר לגילה גמליאל.
והתוצאה ניכרת.
גמליאל עולה, עטיה נשארת מאחוריה ומאי גולן אינה נמצאת בצמרת הרשימה.
כמובן, לגילה גמליאל יש כוח עצמאי, ניסיון של שנים וקהל משלה. יהיה לא נכון לתת לאדם אחד קרדיט על כל הקולות שקיבלה.
אבל אי אפשר להתעלם מהמשמעות הפוליטית של התמיכה שקיבלה מביטן.
ויש כאן גם סגירת מעגל.
בפריימריז הקודמים מאי גולן טענה שביטן לא עזר לה.
התשובה הגיעה היום.
כשהתמיכה של ביטן עוברת למועמדת אחרת, אפשר לראות כיצד משתנה מאזן הכוחות.
גילה גמליאל היא הנהנית הגדולה הפעם.
אתי עטיה – כוח מאורגן, אבל יש לו גבולות
גם התוצאה של אתי עטיה ראויה לניתוח.
לאורך כל מערכת הבחירות דובר על התמיכה המאורגנת בה ועל כוחו של חיים כץ.
אין ספק שמדובר בכוח אמיתי.
אבל הפריימריז האלה מלמדים פעם נוספת שגם למנגנון חזק יש גבולות.
כאשר הקולות החופשיים, קבוצות אחרות והמלצות מתחרות נכנסים לתמונה, אף מועמד אינו יכול להסתמך רק על כוח מאורגן.
הקרב האמיתי: המאורגנים מול החופשיים
וזה אולי הסיפור הגדול ביותר של הפריימריז האלה.
במשך שבועות קיבלו המתפקדים רשימות.
מי עם מי.
מי תומך במי.
מי סגר עם מי.
מי נמצא בדיל ומי נשאר בחוץ.
אבל בסוף, התוצאות לא נראות כמו העתק של רשימת מומלצים אחת.
וזה מצוין לליכוד.
כי מפלגה שיש בה פריימריז אמיתיים צריכה מתפקדים שמפעילים שיקול דעת.
הקבוצות המאורגנות ימשיכו להיות כוח. הדילים לא ייעלמו. ראשי הקבוצות ימשיכו להשפיע.
אבל לצדם קיים כוח שאי אפשר יותר להתייחס אליו כאל שאריות:
הקולות החופשיים.
אלפי מתפקדים שמקבלים המלצות – ואז מחליטים בעצמם.
ומה נתניהו צריך ללמוד מהתוצאות?
בסוף, זו הרשימה שאיתה יצטרך נתניהו ללכת לבחירות.
והיא מספרת לו משהו.
המתפקדים רוצים לידו שילוב של אנשים מנוסים ואנשים אידיאולוגיים.
הם רוצים את אלי כהן ואמיר אוחנה, אבל גם את יריב לוין.
את מירי רגב ואופיר כץ, אבל גם את אלמוג כהן, שיקלי, אמסלם, סעדה וגוטליב.
זו לא רשימה של גוון אחד.
אבל בהחלט אפשר לזהות בה בסיס ליכודי שרוצה נבחרת שלא תתבייש לדבר בשפה של המחנה.
השורה התחתונה
הפריימריז האלה חילקו מחדש את הקלפים.
אלי כהן הוא המנצח הגדול.
אוחנה ולוין מקבלים חותמת מהשטח.
אופיר כץ עולה מדרגה.
אלמוג כהן מוכיח את כוחם של הקולות החופשיים.
טלי גוטליב מוכיחה שהיא כוח עצמאי, גם אם לא הגיעה למקום שחלק מתומכיה ציפו לו.
גילה גמליאל חוזרת לצמרת הנשים וממחישה גם את כוח התמיכה של דוד ביטן.
ומעל הכול, ראשי הקבוצות קיבלו תזכורת חשובה:
אפשר לבנות דילים.
אפשר להדפיס רשימות.
אפשר להמליץ.
אפשר להפעיל מערכות שלמות ביום הבחירות.
אבל בסוף יש רגע אחד שבו כל המנגנונים נשארים בחוץ.
המתפקד נכנס מאחורי הפרגוד לבד.
והפעם – המתפקדים דיברו.
