ב - 17 במארס בוחרים בישראל היום

מוזס וברנע צודקים. ישראל היום אינו ניטרלי. הוא מגן על המנהיג שלו, על המנהיג שלנו. איציק הלל בטורו השבועי, מסביר למה ההישג הכי גדול של נתניהו הוא ישראל היום

ההישג הכי גדול של נתניהו לטובת ישראל הוא ישראל היום. לא, אינני ציני. כולי תקווה שנכונה הטענה היוצאת מבית מדרשו של מוזס לפיה, ישראל היום היא שופרו הממומן של נתניהו. 

לפני עידן ישראל היום יכל רובו של העם רק לחלום על פלטפורמה חדשותית שתשקף את דעתו והנה עכשיו, עם הקפה של הבוקר יכול הישראלי הממוצע לחוות עיתונות הוגנת שכפופה ביסודה לדעתו של העם ולא קמה בבוקר רק בכדי להתנגח בראש הממשלה וברובו של העם.

אלמלא נתניהו, המנהרות מעזה היו מגיעות עד לביתם של מצביעי השמאל. אלמלא נתניהו הכלכלה הייתה בשפל אמיתי ועשרות אלפי חרדים לא היו יודעים אקדמיה מהי ועבודה מהי. ובכן, אלו הישגים נאים אך מעל כולנה, ניצבת לה רפורמה חשובה ונעלה שבגינה ראוי הוא למשול בשלישית: ישראל היום.

היום, מתיישב מיהודה ושומרון כבר אינו מעיל רק דובון ועוזי. היום, הפריפריה המזרחית כבר אינה בהכרח הילד הטיפש של ישראל. היום, חיילים הרוגים אינם  מהווים מיד מניפולציה רגשית ואינם קוברים ההנהגה. היום  - תתפלאו - חרדי יכול להיקרא אדם. היום, מיצג זוועתי בספיר הבז לתפילין אינו הופך מיד לאומנות. היום, בית"ר, על מאות אלפי אוהדיה, אינה רק גזענית וחשוכה. היום, הרוב הדומם מיוצג. 

הפוסט ציוניים, הישראלים החדשים: השמאל על תקשורתו, נאחזים בקרנות המזבח ובאימה אמיתית מבכים את אובדנה של ההגמוניה המתפוררת. בעיניים כלות הם רואים את שיבת ציון, את הגאולה הפנימית והתודעתית של העם והכל בזכות, כן, בנימין נתניהו.

במקום לרטון על הקמפיין שעושה ישראל היום לנתניהו, אני בוחר לראות את השופר הארוך הזה תוקע באוזני העם, ומי שתוקע בו הוא העם עצמו או כמעט אלי אוחנה.

ב - 17.03 הסיבה הראשונה שאצביע מחל, היא ישראל היום. לחיי השקופים.