אלקין מתנצל? הציבור לא שוכח
מי שהעביר כוח ללפיד ולאחים המוסלמים והחליש את הליכוד — לא מוחק את זה ב"סליחה" אחת
השבוע התנצל זאב אלקין על ביטויים שאמר נגד נתניהו. יפה. באמת. תמיד טוב לשמוע מילה כמו “טעיתי”.
אבל במקרה של אלקין — זו לא רק שאלה של מילים. זו שאלה של מעשים.
אלקין לא היה עוד מבקר מהצד. הוא היה שחקן מרכזי. כזה שפועל, מזיז, ומשפיע. לא בטעות — אלא בקו ברור.
הוא היה מהאדריכלים של העברת מוקדי הכוח לגורמי קואליציה בהובלת בנט - לפיד, תוך דחיקת אנשי הליכוד מחברות בוועדות הכנסת. זה לא היה רגע — זו הייתה מדיניות.
כשהיו ניסיונות להגיע לפשרות ולהסכמות, אלקין לא היה שם כדי להרגיע. להפך. הוא היה מהבולטים שהתנגדו, יחד עם מיקי לוי. לא מגשר — אלא חוסם. לא מייצב — אלא מפרק.
ולכן, כשהוא מדבר היום על “טעויות”, צריך לומר את האמת:
אלקין לא רק טעה — הוא פעל. ובעקביות. זו לא פליטת פה. זו דרך.
וכשמשווים לגדעון סער — ההבדל בולט. סער פרש מהליכוד מתוך עימות אישי, נכון. אבל לפחות הכול היה גלוי. לא משחק כפול. לא חיוך ביום — וסכין בלילה.
אלקין, לעומת זאת, היה שותף מלא לנתניהו עד רגע הפרישה. שיבח, תמך, עבד איתו — ואז הפך בן רגע לאחד הקולות הקיצוניים ביותר נגדו ונגד המחנה הלאומי. זה לא שינוי עמדה — זה תזמון.
ואז הגיע השביעי באוקטובר.
סער, בניגוד לכל מה שקדם, בחר בממלכתיות. נכנס לממשלה, ייצב אותה, והבין שיש רגעים שבהם הפוליטיקה צריכה לעצור כדי שהמדינה תנצח.
אלקין? אלקין נשאר באותו מקום.
ולכן השורה התחתונה פשוטה:
יש מי שטעה — ויש מי שפעל נגד.
הראשון יכול לבקש סליחה.
השני צריך גם לתת תשובות.
בליכוד של הבחירות הבאות — אלקין לא צריך להיות.
