יום האישה לזונה

בזמן שנבחרי הציבור החדשים עדיין לא נתנו את דעתם לחוק הפללת הלקוח אנו חוזרים אל מאמר שכתבה אודליה דיין גבאי לקראת יום האישה הבינלאומי ושפורסם באתר סלונה 

צג המחשב מהדהד בלובנו בעודי מפשפשת במוחי וחושבת, מה כדאי לכתוב לכבוד יום האישה הבינלאומי? על ההישגים האדירים שהנשים השיגו בשנים האחרונות? על הייצוג (הפוגעני) שלהן במדיה? על תופעת האלימות נגד נשים? על חשיבות החינוך המגדרי מגיל קטן? על מה?? ואז נזכרתי ביום עיון מרתק שנכחתי בו השבוע, במרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית בירושלים. הדיון היה על סוגיית הכוח והבחירה בתעשיית המין בישראל. אני חייבת להודות שנכנסתי אותה אודליה אך יצאתי מעט אחרת, ביקורתית יותר, כואבת יותר, קשובה יותר, מבינה יותר, אישה הרבה יותר. כדי שגם אתן ואתם תחשבו שוב, תחשבו אולי טיפה אחרת אני אקדיש את הכתיבה שלי הפעם לאותן זונות. רחוב, צמרת, מבחירה או שלא.

זו שאלה מורכבת ומרכזית, האם נשים בוחרות בזנות? בוחרות בפורנוגרפיה? אבל אולי יותר נכון לבדוק את מי שואלים בדיוק ואיך נשאלת השאלה, ומה בעצם ה’סב טקסט’ לא רק בשאלה אלא גם בתשובה, מתוך כך אולי נבין קצת על כוח ובחירה. כמו שד"ר מירי רוזמרין אמרה במעמד יום העיון: "זנות היא לא דבר אחד יש הרבה דרכים להגיע אליה ולצאת ממנה ולהיות בה וכל דיבור כללי עושה חטא להיבטים מסוימים בזנות", אני אבקש לכתוב קצת אחרת. לדבר על התופעה ולא מתוך כפייה של דעה אחת או אחרת.

אין זה סוד שרבות הנשים שהפכו זונות היו בעברן קרבן לתקיפה מינית, הגיעו ממקום בו לא כל האפשרויות פתוחות בפניהן וכן גם תוך כדי "העבודה" הן נפגעות מינית לא פעם, ומושפלות יותר מפעם. אבל אנשים שעובדים בשטח, שבאים במגע עם הזונות עצמן, עם הלקוחות. מעידים כי השיח הזה הוא שיח מתנשא. הוא שיח בו אני ואת, ואתה, באים מנקודת מבט אחרת באים ‘מלמעלה’ ומסבירים לך, לזונה כמה שאת מסכנה, וכמה שאת בכלל לא מבינה, את לא באמת בחרת בזה, את קרבן של הסיטואציה, של התעשייה המסוכנת הזו, של הגברים, של החיים! ותחשבו רגע, קחו נשימה עמוקה ודמיינו, שאתן ואתם נמצאים במקומה. זו העבודה שלכן, בזכות הכסף הזה יש לכן קורת גג יש לכן אפשרות לקנות בגדים יפים ותכשיטים והטיפ הנדיב ששמת במסעדה הוא בדיוק בגלל שלך יש את הכוח, את הבחירה. אם יבואו ויאמרו לך "את לא מבינה.. את לא באמת בוחרת בזה, את קרבן, מסכנה בואי ננסה לעזור לך לצאת מזה" מה תרגישי? שאת כלום. שהזכות היסודית והבסיסית בחייך נלקחה ממך. שכל מה שיש לך הוא לא בגללך הוא לא בזכותך, ולא רק מהגוף שלך מסתבר את מנותקת אלא בכלל. ואז כשלרגע אנחנו מבינות כמה כוח יש להן להתמיד בעבודה כל כך קשה, עבודה שנמצאת בשוליים של השוליים בחברה, אנחנו מוכנות להסתכל קצת אחרת על המונחים כוח ובחירה.

להמשך המאמר המקורי לחצו כאן