נרי אבנרי

במקביל לשקיעתה של מפלגת העבודה, הפכה קדימה לתקוותם של שונאי נתניהו והליכוד בתקשורת, ופיצולה הוא הסיוט הפוליטי שלהם. במיוחד כאשר מכיוון העבודה נשמע רעש מעצבן

שרי אריסון איננה הנביאה היחידה, במדינתנו המשופעת בנביאים. רובם אגב, בניגוד למה שחושבים, מתנבאים בנושא השלום. דווקא מהנביאים האלה, ברנע אינו חושש. הסופר דויד גרוסמן

מישנה: עכשיו יש לו את החוצפה להזהיר אותנו ש”הפקרת” גלעד שליט תגרום ל-“שבר מוסרי וערכי”, שזה בשתי מילים: עידוד השתמטות. נראה אותו מנסה למכור את

כשאנחנו מרחמים על מי שאסור, זה עלול להתפתח לתוצאה רעה ולעיתים מסוכנת. אני לא מרחם על דודו טופז, אריאל שרון וצ’יקו תמיר. השליכו את הירשזון,

אחמדינאג’אד ואבו-מאזן. שני מכחישי שואה שרואים ביהודים כמי שגזלו את אדמת הפלשתינים. הראשון מדבר ברור, השני מדבר בלשון כפולה. מנקודת מבט ישראלית שמאלנית: הראשון חלום

בקרב על התודעה, עופר שלח מפחד פחד מוות לעלות למגרש בכוחות שווים. המסך שלהם, הרדיו שלהם, העיתונות המודפסת שלהם, ככה שישים ואחת שנה. נראה אותו

 אילו אני יושב על כוס קפה עם כצל’ה, הייתי אומר לו (בכעס): גם אם ישתין עליך- למען ההתנחלויות, תבליג. המפעל היקר הזה שהיה לך הכבוד

דעתי על רבין לצורך רשימה זו איננה רלוונטית. השמאל אומר שהוא ענק?- אוקי, ענק. אז שימו לב מה אמר הענק בשתי סוגיות עקרוניות: מדינה פלשתינית

אילו היה מדובר בנתניהו, היו נברני השמאל בתקשורת רובצים בארכיון ומחפשים מסרים הפוכים שהשמיע בעבר, רק כדי לרסק את אמינותו. גם לי יש ארכיון, וגם

אל תגידו זיגזג הוא זיגזג הוא זיגזג. כל זיגזג והייעוד שלו. יש את הזיגזג השלילי, שכולנו נדרשים להוקיע, ויש “זיגזג חיובי” שאנחנו מודרכים להריע לו.