אלי ורד חזן כותב על מנהיג נדיר שייתכן שיש צורך בראייה המקורית שלו על מנת ליצור עתיד טוב יותר ופחות שנוי במחלוקת
בישראל הוא כמעט ולא מוכר. במערב זוכרים אותו כבר במעורפל. אחרי ככלות הכל, התחזקותה של סין ומלחמת הסחר עם ארצות הברית דוחקת לקרן זווית גורמים שיכולים להצטייר כקונסטרוקטיביים. ואולם, נדמה לי כי דווקא בימים המתוחים הללו ראוי לעמוד על אישיותו של דנג שיאופינג ועל ההשפעה העצומה שהייתה לו על סין, עד כדי כך שהוא ממש שינה את הגורל של עמו מעם עני ומריר לעם מתעשר וכזה שעתידו, במידה וינהלו זאת נכון, נמצא עוד לפניו.
המנהיג המזוהה ביותר עם סין המודרנית מבחינה היסטורית הוא מאו דזה דונג. דנג היה השותף שלו למהפכה. עוד לפני כן הוא הגיע לצרפת שרחשה רעיונות אידאולוגיים ושם התוודע אל הקומוניזם. כמו רבים מהקומוניסטים בני הזמן הוא שהה שנה בברית המועצות וקיבל הכשרה קומוניסטית. במשך הזמן הוא הפך לאחד האנשים הקרובים אל מאו ומראשי המפלגה הקומוניסטית הסינית. בואו לא נשכח : הוא סיכן את נפשו במלחמת האזרחים אשר בסופה הצליחו הקומוניסטים לנצח ולדחוק את הכוחות הלאומניים בראשות צ’אנג קאי שק לטיוואן.
יש שתי סיבות בגינן למדתי להעריך אותו. אפרט כרגע את הראשונה ואילו השנייה תגיע בהמשך :
למרות שהיה שותף של מאו הוא נבגד על ידו. תארו לכם את ההרגשה שאתם מגלים שחברכם הטוב ביותר, שותפכם לדרך ברע וברע ובסכנת מוות, בגד בכם. אתם חושבים שזה ההלם היחידי שבו נתקל ? חכו להמשך.
ב – 1958 הנהיג מאו את “הקפיצה הגדולה קדימה”. כוונתו הייתה לנצל את שפע כוח העבודה הזול כדי לתעש במהירות את סין. הזינוק הגדול נכשל כליל, והביא לתוצאות הרות אסון ולרעב המוני בו גוועו 43 מיליון איש עד 1961. מן הסתם, אלו הימים שבהם דנג הפך להיות מוערך יותר על ידי העם. אז מאו הנהיג המהפכה התרבותית שמטרתה הייתה להבטיח את שלטון וערכי הקומוניזם בסין על ידי חיסול יסודות תרבותיים מסורתיים ואנטי-מהפכניים בחברה הסינית.
בשנים הללו הוכפש דנג בתור “הנגוע בקפיטליזם”. תחשבו עד כמה הוא היה המום כאשר גילה ב-1967 שהוא מועבר למעצר-בית כאשר ילדיו ואמו החורגת פונו מביתם. בנוסף לכל, הוא נאלץ לעבור “אספות גינוי”. ואולם, השיא הנוראי היה עוד לפניו : במאי 1968 נלקחו בנו ובתו לאוניברסיטת בייג’ינג בעיניים מכוסות, שם נצטוו להלשין על אביהם. בנו בן ה-24 קפץ מהחלון הקומה העליונה ונעשה משותק עד החזה. הדבר נמסר לדנג ואשתו רק כעבור שנה. הוא הוגלה מבייגי’נג, עבד במפעל לייצור טרקטורים במחוז ג’יאנגסי וחי במעצר בית תחת שמירה. נאסר עליו לראות את בנו המשותק עד יוני 1971, אז הועבר הבן להתגורר עם אביו.
דנג חזר לתפקידו ב-1974. עם מותו של מאו ב – 1976 הוכשרו הלבבות להשתלטותו על המדינה.
אז למה אני מעריך אותו בהקשר הזה ?
כי דנג התברר כאדם לא מריר ולא אלים למרות כל הצרות שעבר. זה די נדיר. לא זו אף זו, בעזרת כוח רצון חזק ואינטליגנציה גבוהה הצליח להפוך למנהיג המדינה על ידי העברה זהירה של תמיכתו בתוך המפלגה הקומוניסטית. חְווָה גְווֹפֶנְג היה יורשו החוקי של מאו אך דנג האופטימי לא סילק אותו מראשות המדינה אלא בדרך מתוחכמת ונעימה. הוא התיר לחווה להישאר חבר בוועדת המפלגה ולפרוש בשקט והוא יצר תקדים בו מנהיג מודח מסיים את כהונתו מבלי להיפגע באופן פיזי.
הסיבה השנייה שהודות לה אני ממש מעריך אותו היא שמאו צדק בסופו של דבר. דנג אכן היה “נגוע בקפיטליזם”. תודה לאל. הוא לקח מדינה ענייה מאוד ובעזרת פתיחתה, הן לשוק והן לעולם המערבי, הוא שינה את הגורל של בני עמו. זה לא שבסין אין עניים אלא שמספרם פוחת מדי יום בצורה דרמתית. מה עוד אני מעריך בו : שלמרות שהיה קומוניסט הוא התרחק מברית המועצות. כלומר למעשה הוא הפך את שעון ההיסטוריה של העם הסיני.
דנג חתם ב – 1984 על הסכם עם בריטניה ולפיו הונג קונג תעבור לשליטת סין ב – 1997 ותישאר בה השיטה הקפיטליסטית ל – 50 השנים שלאחר מכן. הוא שיווק זאת לעם הסיני תחת הסלוגן “מדינה אחת, שתי שיטות”.
כשנשאל על ההתנגשות בין קומוניזם ובין השוק החופשי אמר : “לא חשוב אם החתול הוא לבן או שחור. חתול טוב תופס עכברים”.
הוא נפטר בגיל 92 בשנה בה עברה הונג קונג לשליטת סין. אינני יודע מה צופן העתיד ביחסי העולם עם סין אני רק יודע שחשיבה כל כך יוצאת דופן כמו שלו עשויה להתוות דרך טובה.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
