בין רגישות לאחריות חברתית

זהו זמן התיקון, כפי שמלמדת ההפגנה האחרונה של המחאה במוצ”ש. הכלכלה הישראלית, שכל אחד ואחת מאיתנו חלק ממנה, נמצאת בשיאו של שינוי חשוב, הכרחי וצודק. הכלכלה הישראלית ידעה הצלחות גדולות בשנים האחרונות: עמדנו באופן מרשים במשבר הפיננסי שידעה ארצות הברית בדיוק לפני שלוש שנים ואנחנו עומדים באופן מרשים יותר מול גל של פשיטות רגל שפוקד מדינות שונות שבהן יוון, ספרד ופורטוגל. האבטלה ירדה לכ-5.5 אחוזים. מאחורי המספרים האלו עומדים 150 אלף ישראלים שהפכו ממובטלים לאנשים עובדים. זה לא עוד נתון כלכלי – זו הצלחה חברתית.

אז למה רבים מאזרחי ישראל כעוסים כל כך? משום שלצד ההצלחות האלו התגלו בכלכלה שלנו כמה ליקויים: המיסים העקיפים האמירו, המשק שלפני 20 שנה נשלט על ידי מונופולים ממשלתיים עבר לידי קבוצות ריכוז פרטיות חזקות ובולמות תחרות, ויוקר המחייה הפך לבלתי נסבל.

אשר על כן הזעם הציבורי על הליקויים, שהתבטא גם בהפגנה אתמול, התפרץ לאחרונה, לעיתים בעוצמה רבה ולעיתים בעוצמה פחותה. אבל נניח לדיון על מספר המפגינים ונתייחס לשינויים הכלכליים שבכל מקרה נדרשים.

בהקשר זה הנחתי על שולחן ועדת הכספים של הכנסת תוכנית שעיקרה הפחתת המיסים העקיפים, ובראשם הבלו על הדלק, הפחתת מכסים על מוצרי ייבוא שגורמים לשרשור של עליית מחירים בכל ענפי המשק, וביטול מע”מ על מוצרי היסוד: מים, לחם וחלב.

מהצד השני הצעתי להפסיק את הפחתת מס החברות ואף להעלותו מ-24 אחוזים כיום ל-26 אחוזים, ולתקן את מדרגות מס ההכנסה כך שבכירי המשק ישלמו יותר על ההכנסה שלהם.

חלק מראשי המחאה לא מסתפקים בהפחתות מיסים, הורדת מע”מ ושיווק מאסיבי של קרקעות שכבר מביא להוזלה במחירי הדיור.

אבל עליהם לדעת כי הקריאה לפריצת מסגרת התקציב והעלאת מיסים ישירים היא ההיפך המוחלט מצדק חברתי. מדוע? מפני שפריצת מסגרת התקציב של המדינה תוביל מייד להורדת הדירוג של ישראל, מה שיביא במהירות לעצירת ההשקעות בארץ.

האם זה טוב למשק הישראלי או רע? האם זה יגביר תחרות או יחליש אותה? האם זו רגישות חברתית או ניסיון לחזור לכלכלה הרבה יותר ריכוזית והרבה פחות תחרותית?

*   *   *

מה שנדרש כעת הוא איזון נכון בכלכלה הישראלית. איננו יכולים לפעול אך ורק על פי משנתו של מילטון פרידמן, שדגל בחוסר מעורבות ממשלתית מוחלטת בכל משק. ודאי שלא נחזור לכלכלה סובייטית שנשלטה באופן מוחלט על ידי הממשלה והיתה הכי פחות חברתית וצודקת.

בין שתי הגישות האלו יש דרך ביניים: רגישות חברתית עם כלכלה חופשית. אבל מעל הכל נדרשת בימים אלה אחריות לאומית.

כדי שלא נהיה במקומות שאף אחד מאיתנו אינו רוצה להגיע אליהם.

כותב המאמר הוא סגן יו”ר הכנסת ויו”ר ועדת הכלכלה לשעבר

פורס בישראל היום