12 C
תל אביב
28 בנובמבר 2020
ליכודניק
דעות

מבקרים בשליחות עצמם והסברה כושלת

ממשלת נתניהו חזקה ויציבה מהרבה ממשלות העבר.  סביר להניח לפיכך שחברי הלכוד והקואליציה יעסקו בעיקר ולא בטפל, בנושאים אקטואליים ואסטרטגיים החשובים למדינת ישראל, וכאלו יש למכביר.

אך לא, אין הם שמחים בחלקם.  עיניהם נשואות הלאה, בעיקר לחיזוק מעמדם האישי הפוליטי.

ואילו חברי האופוזיציה?  לבני נמנעה במשך פרק זמן ארוך מאור הזרקורים, כך שניתן היה לחשוב שהיא עסוקה בעיקר, בעשייה.  הרבה דברים יכולה ראש האופוזיציה להשיג, כדוגמת הקמת מערך הסברה שקט, הפועל מאחורי הקלעים, המבסס את עצמו ואת מעמדה של מדינת ישראל.  הצעתי רעיון זה בדיוק לפני שנתיים.  טענתי שאם הגוף יצליח, הרי שראש הממשלה שטובת ישראל בראש מעייניו ירצה לשתף פעולה.  כולנו אוהבים להתחבר לדבר עובד ומצליח.

אם, הוספתי ואמרתי, יחול שינוי במפה הפוליטית ולבני תוביל את המדינה, הרי שעומד לרשותה מערך פועל ואפקטיבי שיעבור מהפריפריה למרכז העצבים והשלטון.  בכל דרך ניתוח חלופה זו, המסקנה המתבקשת הייתה להתחיל לפעול ומיד.

הערך במערך כזה הוא גורם ההפתעה:  אויבנו לא מצפים לו, וכך גם אנחנו.  אנחנו מסתפקים כבר הרבה שנים בתלונות ומאנות:  “ישראל חלשה או נכשלת בהסברה,” יודעים כולם ואינם מוכנים לשנות את דפוסי התנהגותם או מחשבתם כהוא זה.

המהדרים מסבירים שתקציב ההסברה של מדינת ישראל כה שולי, ובכך שורש הבעיה.  לעומתם אני טוען שזריקת כספים היא אף פעם לא תרופה לבעיות.  משרד החוץ בראשות לבני, שכיהנה גם כמספר שניים בקדימה, בזבז כמה עשרות מיליונים על “מיתוג ישראל מעבר לקונפליקט.”  זה עזר?  כמו כוסות רוח למת.  התגובה הייתה פעילות ארגון בי-די-אס שהוקם ע”י דוקטורנט באוניברסיטת האפרטהייד תל-אביב, בחור בשם ברגותי, ללא כל אותם עשרות המיליונים.  ראה פלא:  זהו אחד המהלכים החזקים ביותר נגד מדינת ישראל, ופעולתם הולכת וצוברת תאוצה.

לעומת פעילות המיתוג ע”י משרד החוץ, משרד התיירות הוציא מיליונים על פרסומות, ועד היום פונים אלי אמריקאים כשחיוך על שפתותיהם, מנפנפים בידם ואומרים במבטא אמריקני כל כך, “שא-לום!”  עבודת משרד התיירות הייתה כה אפקטיבית שצריך ללמוד מהם ואולי אפילו להפעילם.  לעומתם, משרד החוץ, משרד ההסברה והתפוצות, מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה ועוד אי אילו גופים ממלכתיים שאמונים על מלאכת ההסברה ממשיכים להיכשל נחרצות.  איך נמדד כישלונם?  הוא חרוט כמו אותם מספרים בזרוע ניצולי השואה.  הדה-לגיטימציה והדמוניזציה של היהודים והישראלים הרקיעו שחקים, ומצבנו כה עגום ומסוכן שאין צורך בהסברים ובתירוצים.  מספיק להסתכל סביב.  אנחנו בתפוצות מרגישים זאת באוויר.

כשגוף רעב ללחם, הגוף ממציא ומאלתר.  כשתזרים המזומנים חסר אך האש בוערת בעצמות והצורך מוכח ומורגש, כולם עוסקים בעשייה לשמה.  כך גם אותו גוף הסברה ערטילאי שהמצאתי, וניסיתי לקדם – בתחילה עם ראש הממשלה אולמרט, אח”כ עם ראש האופוזיציה נתניהו ולאחרונה עם ראש האופוזיציה לבני.  הרעיון היה מצליח, נגד כל הציפיות.  ואז כמובן היו מתחרים למי הזכות על אותו הרעיון.  התשובה:  למי איכפת?

האם למישהו איכפת מי יצר את אותה קבוצה בפייסבוק תוך כדי הכניסה הקרקעית לעזה, ועוד לפני שהספקנו לפתוח ב”מרחץ הדמים” מול האוכלוסייה ה”חפה מכל פשע,” כבר עלה האתר והצטרפו אליו אלפים ואח”כ עשרות אלפים, והיו שם סיפורים מזוויעים ותמונות של חלקי גופות (שהוצאו לכבוד האירוע מקברים) וקריקטורות שהעידו שהכול תוכנן ובוצע קודם לכן, שכן לא יתכן ליצור בזמן אפס עבודה כה מרשימה.

אויבנו יכולים, עוסקים ועושים במלאכה לשם השמדת היהודים.  ואנו?  לשם הכבוד, היוקרה, התהילה והתפארת (כן, גם לשם כסף, הרבה כסף).

מערך הסברה כפי שאני חוזה יצליח רק כשהוא מחובר למרכז העצבים.  הוא יכול (וצריך) להתקיים צמוד לראש הממשלה (לא דוברים ויחצנים למיניהם ושאר אינטרסנטים ומלקקי פנכא, שמכרזים פנימיים או מכרזים תפורים הביאו אותם למעמדם) או ליושבת ראש האופוזיציה (שכן ראש הממשלה יראה כי טוב ויושיט יד לשיתוף פעולה).  מקום נוסף בו מערך זה יכול וצריך להתקיים הוא בצבא ה ה ג נ ה לישראל.  החזית – חזית ההסברה והדה-לגיטימציה נגדנו – לא פחות חשובה ואף יותר מסוכנת מחזיתות אחרות, כדוגמת העורף, החלל, היבשה האוויר או הים.

“נתניהו יש לך יורש.”

הכותרת מה”ליכודניק” נהדרת, “נתניהו יש לך יורש.”  לפני שאחדים מכם קופצים מזעם או אולי משמחה, אקדים ואספר שידידה מאד טובה שלי חזרה מארוחת בוקר כאן בבוורלי הילס עם דני דנון, כולה מלאת התפעלות.  בהתרגשות שהיא לא הייתה יכולה להכיל, היא מיד התקשרה ואמרה:  “פגשתי את ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל.”

אבוי לאותה מדינה שזהו ראש הממשלה הבא שלה.   באותו יום דני דנון הופיע בפני ארגון מאד מכובד בלוס אנג’לס.  בין כל המכובדים היו גם מכובדים יותר, ואישה נדיבה התורמת את זמנה אך בעיקר את כספה הרב למען מדינת ישראל הייתה בין האנשים החשובים ביותר שנפגשו איתו בנפרד.  זכות הכסף.

שאלתי אותה למחרת אותו היום אצלה בבית על תוכן הפגישה.  היא זכרה את אותה אישה – חשובה לא פחות – שקמה והקדימה שאלה בנאום חוצב להבות על הנשיא אובמה ופליטת פה שנאמרה בקול קצת מדי רם ובכוונה תחילה על השינוי היחיד הדרוש בבית הלבן וגרמה לצחוק בקרב הקהל המאוד חשוב.  לגבי דנון? הוא עסוק בדנון היא אמרה.  אכן כך, הסכמתי.

ישבתי עם מארגני מסע דנון בארה”ב לארוחת צהרים פרטית, ודיברנו על מטרת הביקור – וביקורים אחרים המתוכננים לעתיד הקרוב מאד של סגנות שר, ח”כים ונכבדים אחרים מהליכוד.  הם נועדו לחנך את הקהל כאן (מלשון להביא אלינו אנשים יודעי דבר, מקבלי החלטות שהם חלק מהמפלגה השלטת) אך גם, בעיקר, לחנך את חברי הכנסת, שיגלו ויבינו את שקורה בחו”ל, וכך לצמצם את הפער בין האידיאה והמעשה – תהום עמוקה מאד.  כך למשל “ציפי חטובלי היא צעירה וחסרת ניסיון, והנסיעות חושפות אותה לעולם ומלואו.”  נחנך את הדור הצעיר – שכן הם שיובילו אותנו בעתיד.

אבי תמיד אומר שעבור חינוך צריך לשלם, אבל למה אנחנו צריכים לשלם על מסעותיהם ברחבי העולם? על שהותם בבתי מלון מפוארים, על כל אותן ארוחות השחיתות ו”מופעי הבידור” ההמוניים בהם הם משתתפים?  ומדוע החוק בארץ מרשה לגייס כספים בחו”ל לפריימריס – אותן בחירות מקדימות פנים-מפלגתיות?  האם אינכם רואים כל פסול בעניין?

מדוע, אני מתפלא לתומי, חבר כנסת המשתכר משכורת מכובדת, ומקבל תנאים והטבות משיחות חינם והרשימה ארוכה ומכובדת (הכול על חשבוננו, משלמי המיסים), לא ישתמש בחלק זעום ממשכורתו עבור אלו הנסיעות?  היחס ודאי ישתנה אז, שכן כשהכסף יוצא מכיסך, אין דין העניין כדין נסיעה ממומנת שבה אתה האורח החשוב מאד.

אנסה להסביר ואחזור לתאר את תופעת “דני דנון.”  : דני דנון היה אחד מחמישה חברי כנסת (כולל שר בכיר) שביקרו בלוס אנג’לס בחמשת הימים האחרונים.  היו אלו ימים קריטיים למדינת ישראל, בשבוע שקדם לפעילויות באו”ם (דרבן שלוש והגשת בקשה החברות של פלסטין החופשית והעצמאית).  נדמה לי שרובם אכן המשיכו לניו יורק.  אך האם מקומם היה בארה”ב?

אחד אמר שפלסטין היא ירדן והסביר שה”פלסטינאים” יכולים להמשיך לחיות ביהודה ושומרון אבל להיות בעלי אזרחות ירדנית.

השני אמר את כל הסיסמאות הריקות מתוכן שהימין התומך כאן בלוס אנג’לס רצה לשמוע (ופתח את פנקסי הצ’קים לאותה מטרה).

השלישי הזהיר שאם הוא לא יגייס מאה אלף דולר לבחירות הפנימיות הבאות, הוא לא ישרת בכנסת הבאה.

הרביעי הצהיר ששלום בר קיימא אפשרי.  ירושלים באופן מעשי מחולקת והשטחים הכבושים ראויים להיות פלסטין.

אדלג על שאר ההצהרות, שכן כבר נהייתי מבולבל.

נבחרי ציבור, חברי כנסת, תארו לעצמכם את הצבא בפעולה.  כולכם, כמדומני, שירתתם, ולכן זהו מכנה משותף לכולנו.  האם יתכן שכל מפקד, מח”ט או אוגדונר, יצאו ויעשו מסעות פרטיים לקדם את האינטרסים האישיים שלהם או של היחידה שלהם?  ודאי שלא.  ומה לגבי אלופים – אחד רוצה שהתורמים הגדולים יתרמו לחיל האוויר והאחר לירוקים, אחד להנדסה קרבית ורעהו לסיירת מטכ”ל.  האם אתם מתבלבלים משפע האפשרויות?

בצבא נלחמים ביחד ויודעים מה המטרה, מי המפקד, מה דרכי הפעולה ומה מותר ומה אסור.

ומדינת ישראל?  זו נלחמת על הישרדותה, בתקופה קשה לאין ערוך, כשחברים כמעט אין ותומכים גם הם נעלמים, מצבנו נהיה קשה מיום ליום והנה חברי הכנסת בפגרה עושים נפשות.  למה?  כל אחד לשלו.

ואם לא מצבא ההגנה לישראל רוצים אנו ללמוד, מדוע לא נלמד מאויבנו.  הסכיתו והקשיבו למוסלמים שונאי ישראל.  כשהם מדברים כולם מישרים קו.  הם מדברים בקצרה, משתמשים במסרים קליטים וברורים ואף לא אחד מעז לסטות ימינה או שמאלה.

האם מצבנו כל כך שפיר שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתנהג כאדונים וכגבירים?  האם זהו הזמן לעשות נפשות לכל אחת ממכלול מפלגות הקואליציה או האופוזיציה במקום להציג חזית מאוחדת, מסודרת, שבה כולנו ישראלים?

הכיצד ניתן להתגונן מול רעיונות התקומה והשיבה שנלקחו הישר מספרי ההיסטוריה שלנו, כאשר הקולות הנשמעים מצדיקים, מצדדים ואף תומכים בגלוי ברעיון הנשגב של הפלסטינאים?

כשמגיעים לכאן כל כך הרבה חברי כנסת בפגרה, ואחד אף מעז להגיד שהם בית מחוקקים וזהו כל תפקידם, הרי אני תוהה:  הכיצד הגענו הלום?  הגיעו, אגב, נכבדים נוספים, מגוף חושב חוץ-ממשלתי וגוף חושב אקדמי אחר, כולם במרוץ אחר כסף תורמים, לכל אחד דעותיו, רעיונותיו וביקורתיותו.

התבלבלתי מכל הרעיונות בכל אותם אירועים, ואמנם הנזק לי היה רק בזמן שהשקעתי להיות נוכח באותם אירועים ובהוצאה הכספית הכרוכה בכך, אך בואו נחשוב מה באמת קרה.  בה ח”כ אחד והרשים את שומעיו כעתיד מבטיח ביותר.  ואחר הבטיח שהוא עושה כל האפשר להחליף את הממשלה הקיימת שכן היא בסיס כל הבעיות וההסתבכויות שלנו.  ועוד מהמרכז, מהימין ומהשמאל, ובקרוב מאד גם מהשוליים.  כל אחד חשוב.  כל אחד מרשים.  כל אחד מבטיח וכל אחד צובע את העתיד בצורה שונה.

ובינתיים, מדינת ישראל שוקעת בבוץ טובעני, חולני ומסוכן, ואין עוזר ואין מציל.

מה הייתי רוצה לראות במקום אותו זרם בלתי פוסק של ח”כים בפגרה במרוץ אחר כסף?  ח”כים שאסור עליהם בתכלית האיסור – לפי חוק – לאסוף כספים.  ח”כים שנשלחים בצורה מסודרת לכל פינות העולם בו זמנית עם משנה מסודרת, זהה לכולם.  חיילים-נבחרי ציבור המשרתים את כולנו, לא את עצמם, המגיעים למקומות קרדינאליים בכדי לנסות להשפיע על דעת הקהל המקומית, לייצג בכבוד את מדינת ישראל, הממשלה והכנסת גם אם הם לא בקואליציה – ובייחוד כשהם חלק מהקואליציה.

אני נזכר, וסיפרתי למארגני הביקור של דנון על הזמנה שהוזמנתי עם הכתבים הזרים בארץ להצטרף לנתניהו בסיור לאשדוד ואשקלון.  לכל מקום אליו הגענו, קיבל את פנינו מטח טילים, כאילו תוזמן הביקור עם כוחות חמאס בעזה.  עלינו לקומה העליונה של בנין העירייה באשדוד ונאלצנו לרוץ לחדר המדרגות המוגן יותר.  הגענו למקלט באשקלון ונדחפנו אחד אחרי השני שכן בחוץ אזעקה.

בדרך נעצרנו וירדנו מהאוטובוס המפואר ליד תחנת  אוטובוס שם חיכתה אישה יום קודם לכן, טיל התפוצץ והיא מתה מעט אחר כך על שולחן הניתוחים.  נתניהו הותקף מידית על ידי כתב בכיר של הבי-בי-סי (הכול אשמתנו כמובן).  ללא היסוס הוא הגיב:  היום כולנו ישראלים.  אני והכנסת עומדים איתן, עומדים שכם אל שכם, כולנו אחד.

הרבה כתבתי על אותו ביקור – נתניהו לא היה ראש הממשלה אז אלא ראש האופוזיציה.

כך שאפשר לדבר בשפה אחת, ברורה וקליטה, גם אם חבר הכנסת הנכבד אינו חלק ממפלגת השלטון. וכאן ברצוני לחזור ל”דני דנון.”  דנון סובב סביב דנון.  זה החשוב.  זה העיקר ותו לא.

אני זוכר אירוע אחר, גם הוא בלוס אנג’לס, מול קהל של כמה מאות אנשים.  גם אז מצבנו היה קשה.  היה זה בערב לפני פגישת ראש הממשלה עם נשיא ארה”ב (אותה הפגישה שבה הוא חיכה במטבח או הושפל לפי הפרוטוקול בצורה מאד בוטה).  אף אחד לא ידע מה יקרה למחרת בבוקר, אך כולם הרגישו שהזמנים לא קלים, שהיחסים מתוחים ושארה”ב שתמיד תמכה בנו משנה כיוון.

לא הייתי מכנה את עצמי נאיבי, תמים או טיפש, אך לתומי חשבתי שיו”ר הליכוד העולמי, חבר כנסת וחבר מפלגה יראה נאמנות למפלגתו, לראש מפלגתו, לראש ממשלתו ולמדינת ישראל.  נאמנות כדוגמת זו שמוצאים בצבא.  נאמנות ומעבר, תכונות אותן תאר קנדי כשאמר שעלינו לשאול לא מה יכולה המדינה לעשות עבורנו, אלא מה אנחנו יכולים לעשות עבור המדינה.

מה קרה באותו הערב?  בנוסף לבקשה/דרישה/ציפייה שכל אחד מהנוכחים יכתוב צ’ק על המקסימום המותר (כשלושת אלפים וחמש מאות דולרים לפי שער החליפין באותה העת), דנון דיבר על … דנון.

אני ציפיתי שהוא יגיד לנאספים:  הערב כולכם ישראלים.  הערב כולנו יחדיו.  אתם – יהדות ארה”ב – ואנחנו אחד.  עליכם להתפלל להצלחת שליחותו של ראש הממשלה של כולנו בפני הנשיא שלכם.  עוד הערב, התקשרו לבית הלבן (שכן הם עוקבים אחר מספר פניות הציבור) והשתדלו עבור מדינת ישראל.  מחר בבוקר, כולנו כאחד נשכים לקום ו – ….

אך דנון עסק בדנון.  “אני היחיד המעז להתנגד לראש הממשלה מדי שבוע.  בשקט ובלחש ניגשים אלי חברים אחרים וטופחים על כתפי באומרם:  אתה עושה את הדבר הנכון כשאינך מפחד להתנגח איתו.”  וכך הוא המשיך, ולא הבין שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית פנימה, והקהל צמא היה לאחדות וחזית איתנה, לא לפילוגים וקטנוניות מבית.

כה עמוק וגרוע היה הרושם שנחרט בזיכרוני, שכן חוסר נאמנות לא ישתנה עם השנים, שעד היום המושג “דנון” אצלי משמש כדוגמא של חוסר נאמנות בסיסית.  ואם כך התייחס חבר המפלגה וחבר הכנסת לראש מפלגתו וראש ממשלתו, מה יהיה כשהוא ימלא תפקידים בכירים יותר (דוגמת סגן יו”ר הכנסת ומעבר)?

לאלו שחושבים שהגאולה תגיע מחברי הכנסת הצעירים, או אלו הצעירים ברוחם, הגיע הזמן להתפכח.  מנהיגות מתחילה ומסתיימת באדם עצמו, בדוגמא אישית.  והביצה בבית המחוקקים שלנו עכורה ומריחה – כמעט כמו תפוח אדמה רקוב.

יבוא יום וכל אותן הנסיעות תהינה לא לשם השנור והושטת היד כקבצן ברחוב אלא לשם קידום האינטרסים המשותפים לכולנו:  המשך קיום מדינת ישראל, חיזוקה מבית, מלחמה נגד שונאינו מחוץ.  אז לא ישב כתב בניכר ויביע את תדהמתו על כך שבארץ לא חשים – וגרוע יותר, לא מבינים – את הסכנה המוחשית מחוץ.  אז חברי הכנסת ושאר המטיילים שלא על חשבונם יעסקו במהות ולא בקניות דברי איפור לנשותיהם ובעיסוק איפה אוכלים ומדוע שאר האורחים שישבו והמתינו להם שעה מעבר לזמן הקבוע כבר התחילו לאכול.

עד אותו היום, אל תתפלאו כשהמכה הבאה תכה בנו, חזקה מקודמותיה, ואנו נדהמים ננסה להתאפס, לשמור על שיווי המשקל ולהחזיר מלחמה שערה.

במקום לעסוק בועדות חקירה ממלכתיות שעושות מלאכתן בפומבי, אולי כדאי שנשקיע את אותם מאמצים ומשאבים בשינוי דרכי התנהגותנו ובישום המלצות הועדות הקודמות?  אם לא נמהר לעשות זאת, נמצא עצמנו בבוץ מסוכן עוד יותר ובחוסר חמצן שעלול להביא לידי שיתוק, חנק ומוות.

אורחים רבים לנו כאן, וכשהם באים אנחנו צריכים לפנות את יומננו, לצאת איתם, לארח אותם בבתינו ולא לעזוב אותם לדקה.  הגדילו לעשות חברי הכנסת שאחד אחרי השני הזמינו את הנוכחים באירועים השונים לבקר בארץ (בסדר) ולבוא לבקר אותם בכנסת (לא בסדר).

לא מזמן ארחנו בן העדה הדרוזית, שאחד מבניה הוא המזכיר הצבאי של נשיא המדינה.  זו הייתה הפעם הראשונה שהגיע לכאן “שליח” וטעמנו שליחות לאומית מה היא.  הוא הגיע לכנס בינלאומי, והחליט שאם הוא כבר בארה”ב, הוא יכול לעשות נפשות ל … מדינת ישראל.

ארגנו מספר אירועים לכבודו, שכן הוא לא יהודי, הוא שרת בצה”ל, וכמוהו בני עדתו שרתו ושכלו, וסיפורם שזור בסיפור מדינת ישראל, בכבוד ובגאווה.  האנגלית שלו טובה והוא עוסק רק בעיקר.  עם הדרוזים מלבנון שגרים באירווין קליפורניה (מרכז האסלאם הרדיקלי בקליפורניה) הוא התעמת כשהם בזו לעצם קיום מדינת ישראל ולא פחד להתייצב נגדם כשהם טענו שהוא (ובני העדה הדרוזית במדינת ישראל לה הם נאמנים) בוגד.  הדבר נאמר בנשימה אחת עם הטיעונים בעד פלסטין ונגד עצם קיומנו. נהפוך הוא, טען, אתם הבוגדים שעזבתם את אדמתכם.

בצורה אפקטיבית לא פחות הוא ענה לכל המקטרגים עלינו, על כך שאנו מדינת אפרטהייד, שאנו כובלים ומגבילים את המיעוטים וטובחים בהם כאוות נפשנו (בייחוד בכדי לקצור את אבריהם).

נושא כאוב אחר משנהו – החומה, הטבח בעזה, מחנות הריכוז, מים, המצור, וכו’ – הוא ענה בשצף, בטוב טעם, בנימה שזורה הומור וסיפורי אלף לילה ולילה מהמזרח התיכון.

אחת מהמארחות, שבביתה התאספו מקצת המי-ומי של הקהילה, נדהמה:  הוא לא דיבר ולו פעם אחת על כסף.  כל תשומת הלב שלו ניסובה סביב מדינת ישראל, היא מדינת הלאום היהודית.

הפלא ופלא:  נראה שהסברה אפשרית, שניתן להפרידה מהשנור ושעדיף לפעמים שהמסבירים לא יהיו יהודים.

והמוזר (או המפליא) מכל:  שילם על הכול מכיסו הוא, פרוטה הוא לא הוציא על חשבון משלם המיסים.  גם תודה הוא לא קיבל.  חייל במערכה.  הוא נלחם שכן מישהו צריך להלחם, גם אם אין שורה ארוכה של מעריצים ומוקירי תודה.  התודה היא בלב, בידיעה שהוא עושה את הנדרש.

וכמוהו אחרים, אך הם אינם חברי כנסת נכבדים או שרים או תתי-שרים למיניהם (זן המתרבה ללא הפסק מממשלה אחת לאחותה). וכשמגיעים ארצה, ההזמנה לבקר בכפרים הדרוזיים  לא הייתה מהפה לחוץ.

איני שוכח חבר כנסת מסוים המרבה לבקר בלוס אנג’לס.  כל נסיעה מניבה לו סכומים נכבדים – פעם הוא עמד עם צ’ק של חמישים אלף דולר בידו והזכיר לתורמת בנוכחות אחרים שבנוסף לתנועת נוער יש לו גם ….  תגובתה לא בוששה לבוא:  חלק את הסכום בכל צורה שתרצה, סכום מקביל נוסף לא תקבל ממני כרגע.

לאלו מהקוראים שלא הבינו עד כה:  נסיעות השנור מניבות סכומים דשנים למבקרים וגורמים ליצירת רושם מוטעה אצל התורמים והשומעים (ששינוי או עתיד חיובי אכן אפשריים ואפילו קורים).

אותו חבר כנסת התקשר להזמין אותי למשרדו באחד מביקורי בארץ.  עליתי לירושלים והגעתי לכנסת.  העוזר של אותו ח”כ התקשר אלי יום קודם לקבל את הפרטים שלי, בכדי שאישור כניסה יחכה עם בואי. חצי שעה המתנתי בכניסה, וברור היה ששום אישור לא היה מוכן.  לאחר שהוסדר העניין, הגעתי למשרד הח”כ ש”נאלץ” אחרי שתי דקות לעזוב לאולם המליאה שכן התנהל דיון זה או אחר.

לא הבנתי את פשר ההזמנה – שכן היחס היה כאל סמרטוט.  בשבילם הכול מובן מאליו.  התהפכו היוצרות, נבחרי הציבור שאמורים לשרת את הציבור ואת מדינתם מתנהגים כשועים ברומו של עולם, מעין אולימפוס של אלים (ממין זכר ונקבה) ואנו משרתיהם.

אגב אותו ח”כ היה מאד, מאד, מאד נחמד בארוחת הבוקר ביום ראשון שעבר – אנחנו פשוט “חברים משכבר הימים” – כה שמח הוא לראות אותי. ישראלים שבאים לבקר בארה”ב אוהבים ומצפים שנארח אותם יפה.  אך כשאנו מגיעים ארצה, הם עסוקים בדברים מאד חשובים.  יוצאי דופן הם בני העדה הדרוזית, שאכן מפנים את יומנם ויוצאים מגדרם ומארחים מכל הלב.

הנה דוגמא, הלכה למעשה, שאעלה על נס.  ולו ירבו כמותם.

 

 

 

 

ארי בוסל

ספטמבר 2011

[email protected]

 

 

אלול התשע”א

לוס אנג’לס, קליפורניה



אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר

אולי גם זה יעניין אותך

התפקיד הקריטי של שר החינוך באריאל

אלי חזן

פרשת בוא – חיי השקר מעוותים את המציאות.

אלי כהן

גם הליכוד יכול להיות חברתי

Gilad Trugbild

הקולוניאליזם החילוני ושברו ?

אריק זיו ויזר

אייל דותן: די לשנאת אחים

אריק זיו ויזר

חופש הביטוי הסלקטיבי

אריק זיו ויזר
דילוג לתוכן