7.9 C
תל אביב
25 בינואר 2021
ליכודניק
דעות

לבטל מייד את סף החסימה בבחירות לכנסת!

המאמר ראה אור אור בגיליון האחרון של “האומה”, הרבעון למחשבה לאומית היוצא לאור על-ידי המסדר על-שם זאב ז’בוטינסקי.

 


 

לחברי מועצת המדינה הזמנית, שחוקקו בשנה הראשונה למדינת ישראל  את פקודת   הבחירות   לאסיפה המכוננת של המדינה החדשה[1] לא היה ספק כי בחירות אלה חייבות להיערך  בשיטת הבחירות היחסית, שעל-פיה   הארץ כולה היא אזור בחירה אחד,  וכי את נציגות הרשימות שיכהנו בגוף העומד לבחירה יש לקבוע  על-פי סך כול מספר הקולות הכשרים שתקבל כל אחת מהן  ביחס למספר הקולות הכשרים כולם. אכן, סעיף 2 בפקודה שחוקקו קבע כי “לצורכי ספירת הקולות וחישוב התוצאות ייחשב  כל שטח  הבחירות לאזור אחד”.

חברי מועצת המדינה הזמנית היטיבו להבין כי מאות אלפי התושבים שכבר חיו אז במדינת ישראל, כמו גם מאות האלפים והמיליונים של  היהודים שעתידים לעלות אליה,  הם בעלי מגוון גדול של מוצאים, השקפות עולם, תרבויות ומסוֹרוֹת, ויש ביניהם גם הבדלי מעמד והשכלה, ולפיכך חובה שבאסיפה המכוננת שתיבחר  יְיוּצגו, במידת האפשר, כל אחת מהקבוצות ומתתי הקבוצות שבקרב התושבים, כדי שיוכלו להביע בה את השקפת עולמם וליטול חלק, על-פי משקלם,  בהכרעות  בכל שאלה ועניין. לפיכך, וכפועל יוצא מן ההחלטה לערוך בחירות בשיטה היחסית,  החליטה עוד מועצת המדינה הזמנית שלא לקבוע סף חסימה כל-שהוא בבחירות האלה.

לאחר שהחליטה כי “מספר הצירים באסיפה המכוננת יהיה 120”,[2] קבעה המועצה בפרק השישי (“תוצאות הבחירות”) של הפקודה כי כל רשימה שתתמודד בבחירות, קטנה כגדולה, תקבל ציר אחד באסיפה המכוננת על כל מספר קולות כשרים שיהיה שוה ל”המודד הכללי”, שהוא התוצאה המתקבלת מחילוק המספר הכללי של הקולות הכשרים בבחירות למספר הצירים בתוספת אחד, היינו למספר 121, אך בהשמטת השברים.[3] מספר הקולות הכשרים בבחירות לאסיפה המכוננת היה  434,684,[4] ואם כן, כל 3,592 קולות כשרים שניתנו לרשימה כלשהי זיכו אותה במנדט. רשימת “הלוחמים” יוצאי לח”י, שקיבלה בבחירות 5,363 קולות כשרים, רשימת נשי ויצ”ו, שקיבלה 5,173 קולות כשרים, ורשימת התאחדות התימנים, שקיבלה 4,399 קולות כשרים,  זכו –  כל אחת –  בציר אחד באסיפה המכוננת, שהרי כל אחת מהן  קיבלה יותר מ-3,592 קולות כשרים. לעומתן תשע רשימות אחרות –  הגדולה באלה הייתה רשימת “הגוש העובד” (“אל-כתלה אלעאמלה”), שקיבלה 3,205 קולות כשרים, והקטנה – “רשימת היהדות המסורתית” שקיבלה רק 241 קולות – לא זכו בשום ציר.


ב.

חשוב להוסיף כאן כי בשיטת הבחירות היחסית שלא כללה סִפֵּי חסימה כלשהם,  התנהלו עוד בימי ה”יישוב”  מערכות הבחירות העיקריות למוסדות לאומיים, כגון לאסיפות הנבחרים, שמקרב חבריהן נבחר הוועד הלאומי, אשר חבריו היוו אז  את ההנהגה הרשמית של היישוב היהודי בארץ-ישראל, וכגון לקונגרסים הציוניים, שמקרב חבריהם  נבחרה ההנהגה הציונית העולמית, אולי הגוף היהודי החשוב ביותר בעולם באותם ימים. גם  הבחירות לגופים  חשובים אחרים,  כגון למועצת הסתדרות העובדים ולמועצות  הפועלים שלה, היו בעיקרן יחסיות,  וללא כל סִפֵּי חסימה. עד כמה הקפידו אז לתת ייצוג גם לאוכלוסיות קטנות, ילמדו אולי תוצאות הבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה שנערכו בשנת 1920. בבחירות אלה   התמודדה גם רשימה של העדה ה”גורג’ית”  הקטנה, היא עדת היהודים יוצאי גרוזיה. רשימה זו  זכתה רק  ב-0.3% מכלל הקולות הכשרים. אף על פי כן היא יוצגה על-ידי נציג אחד באסיפת נבחרים זו.[5] חשוב להוסיף כאן כי שיטת הבחירות היחסית ללא שום סִפֵּי חסימה, נהוגה גם בעולם הגדול. בהולנד, למשל, שבה 150 מושבים בבית הנבחרים,  זכאית לנציג בפרלמנט גם  רשימת מועמדים   הזוכה  ב- 0.66%  בלבד מכלל הקולות הכשרים.

ג.

כידוע, לא השכילה  הכנסת הראשונה לתת חוקה למדינת ישראל, ובכך למלא את התפקיד  העיקרי שנועד לה על-פי מגילת העצמאות. נבחרי גוף זה, שנבחרו כאסיפה המכוננת של מדינת ישראל,  החליטו  כי הם רואים  את עצמם  כחברי בית מחוקקים רגיל, ראשון מבין בתי מחוקקים עתידיים, ולפיכך  נתנו לגוף   הנבחר  את השם  “כנסת ראשונה”.[6] אחר כך החליטו  גם  להפנות עורף לקביעת מועצת המדינה הזמנית בעניין סף החסימה, וכבר לקראת הבחירות לבית המחוקקים הבא,  לכנסת השנייה (שנבחרה ב-1951),  קבעו  כי בחירות אלה   יוסיפו אמנם להיות יחסיות,  אך ייקבע סף חסימה בשיעור של אחוז אחד.[7]

סף החסימה הזה,  בשיעור של 1%, עמד  בתוקפו במשך כ-41 שנים.  לקראת הבחירות לכנסת ה-13 (שנבחרה ב-1992) הוא הועלה והועמד על 1.5% מכלל הקולות הכשרים.[8]

כעבור כ-14 שנים נוספות, לקראת הבחירות לכנסת ה-17 (שנבחרה ב-2006),  הועלה שוב סף החסימה  והועמד על 2%.[9] כשמונה  שנים אחר כך, בימי הכנסת ה-19 בשנת 2014, שונה שוב חוק הבחירות לכנסת. תיקון מס’ 62 לחוק הבחירות לכנסת  קבע כי שיעור הסף לנציגות בכנסת יעמוד על 3.25% מכלל הקולות הכשרים.[10] אכן, בבחירות  לכנסת ה-20, שנערכו  לא מכבר, במארס  2015, לא חולקו מנדטים  אלא לרשימות שזכו כל אחת ל-3.25% לפחות מקולות הבוחרים.

ד.

חסידי  שיטת  החסימה בבחירות לכנסת  טוענים  כי ריבויין של סיעות  קטנות  מונע יציבות שלטונית ומביא לבחירות תכופות.  מוזרה טענה זו, קודם כל  מפני שבמדינה דמוקרטית זכותה, אולי גם חובתה, של כל רשימת אופוזיציה בפרלמנט, ואפילו היא קטנה מאוד,  לערער ככל שתוכל את יציבות הממשלה המכהנת  ולנסות להביא לפיזורה. מי שטוען בשם יציבות השלטון במדינת ישראל כי גנאי הוא  למפלגות המיוצגות בכנסת לחתור ולפעול להפלת  ממשלה מכהנת, אינו מבין דמוקרטיה מה היא.  אין גם אמת עובדתית בטענה  זו, ולפחות במה שנוגע לשלטון במדינת ישראל.   19 כנסות כיהנו במדינת ישראל ב-66 השנים שמיום 25 בינואר 1949, יום הבחירות לאסיפה המכוננת היא הכנסת הראשונה, ועד יום 17 במארס 2015, יום הבחירות לכנסת העשרים. פירוש הדבר  כי זמן הכהונה הממוצע של כל אחת מ-19 הכנסות האלה  הוא כמעט שלוש וחצי שנים  (3.482 שנים  במדוייק)! המלמד נתון זה על אי יציבות שלטונית?!

זאת וגם זאת: עיון בדברי ימיהן של הכנסות בישראל מלמד כי  רק שלוש כנסות התפזרו הרבה  בטרם עיתן: הכנסת הראשונה שתקופת כהונתה הייתה כ-30 חודש, הכנסת הרביעית שתקופת כהונתה הייתה עוד פחות: כ-22 חודש בלבד, והכנסת ה-19, שכיהנה לפני זו המכהנת בעת שדברים אלה רואים אור, שתקופת כהונתה הייתה כשנתיים ושני חודשים.  אלא שבשום אחת משלוש הכנסות לא פוזרה הכנסת בשל הסיעות הקטנות, אלה שבשלן  כביכול נמנעת היציבות השלטונית.  כל שלוש הכנסות הנ”ל  התפזרו בעטיין של המפלגות הגדולות: הכנסת הראשונה בשל משבר החינוך שהיה בין מפא”י, הסיעה הגדולה ביותר אז בכנסת (מנתה 46 חברים)  לבין  הדתיים שסיעתם אז בכנסת הייתה משותפת לחרדים ולציונים הדתיים, והייתה השלישית בגודלה בבית (מנתה 16 חברים),  הכנסת הרביעית התפזרה בשל התלקחות היצרים והמאבקים הפנימיים סביב פרשת לבון בתוך מפא”י, שגם אז הייתה הסיעה הגדולה ביותר בכנסת (מנתה 47 ח”כים), והכנסת ה-19  התפזרה בשל חוסר יכולת של כמה מהסיעות הגדולות בקואליציה הממשלתית לעבוד בהתאמה.

זאת וגם זאת: עיון במספר סיעות הכנסות לדורותיהן ובהתרחשויות הפנימיות בהן,  מעלה כי קביעת סף חסימה בבחירות לכנסת יכולה אמנם למנוע נציגות של יחידים ושל סיעות קטנות בכנסת, אך בשל פילוגים על רקע אישי או אידיאולוגי בתוך  הסיעות שעברו את סף החסימה,  אין בכוחה  למנוע היווצרות  רסיסי סיעות וחברי כנסת יחידים.  אכן, מחמת פילוגים בתוך סיעות הכנסת, ב-17 מתוך  19 הכנסות שכיהנו בכנסת לפני הכנסת ה-20, היה גדול מספר הסיעות וחברי הכנסת היחידים בסוף תקופת כהונת כל אחת מכנסות אלה ממספר הסיעות שהיו בה בתחילת כהונתן. הנה רק שלוש דוגמאות: כשנבחרה הכנסת התשיעית היו בה 13 סיעות. כשהתפזרה, לאחר 4 שנים וחודש אחד, היו בה  20 סיעות ועוד ארבעה חברי כנסת יחידים. כשנבחרה הכנסת ה-13  היו בה 10 סיעות. כשהתפזרה, לאחר שלוש שנים ו-11 חודשים, היו בה  16 סיעות וארבעה חברי כנסת יחידים. ועוד דוגמה אחרונה: כשנבחרה הכנסת ה-14 היו בה 11 סיעות בלבד. כשהתפזרה, לאחר שלוש  שנים, היו בה  21  סיעות ועוד שני חברי כנסת יחידים! בהקשר זה ראוי להזכיר עוד כי בכל 19 הכנסות הללו לא הייתה אפילו כנסת אחת שמספר הסיעות שהיו בה בסוף כהונת אותה כנסת היה קטן ממספר הסיעות שכיהנו בה בעת שהיא  נבחרה, וכי רק בשתי כנסות (השלישית והרביעית) נשאר ללא שינוי מספר הסיעות שכיהנו בה  בעת התחילה  והסיום של כהונתן.[11]

ה.

שיטת ה”חסימה”, יהיה שיעורה אשר יהיה, היא אנטי דמוקרטית מיסודה. היא גם סותרת את סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת ולפיו “הכנסת תיבחֵר בבחירות…שוות”.  המילה “שוות” באה לקבוע קטגורית  כי לא רק ערך  אחד לכל קול בודד, ללא הבדל מין, גזע, דת, שפת דיבור, השכלה ומצב סוציאלי,  לקיים את הנאמר  “one man one vote”, אלא גם כי ערך  אחד לכל צירוף של קולות.  ובמילים אחרות:  אין להוציא מכלל הרשימות הזכאיות  להשתתף בחלוקת המנדטים לכנסת את הרשימות שמספר הקולות הכשרים שקיבלה כל אחת מהן  בבחירות שוה לפחות  למספר הקולות שעל-פיהן נקבע  “המודד הכללי” למנדט באותה מערכת בחירות, כמנוסח בפקודת הבחירות לאסיפה המכוננת.  כל חריגה מכלל נוקשה זה אינה  צודקת, היא בניגוד לדמוקרטיה הצרופה וגם סותרת את הקביעה הקטגורית   “שוות” שבסעיף חוק היסוד הנ”ל.

למה דומה מחוקק שעל-ידי קביעת סף חסימה מונע  ייצוג בכנסת  מרשימה שמספר הקולות הכשרים שקיבלה שוה או עולה על מספר הקולות שעל-פיהן נקבע “המודד הכללי” באותה מערכת בחירות? אם מדובר בסף חסימה של 1% בלבד  הוא דומה  לבעל מרכול המסרב למכור כיכר לחם אחת בלבד לצרכן עני ובודד במחיר שהצרכנים האחרים, הנזקקים לכיכרות לחם רבות מדי יום,  משלמים עבור כל כיכר. בעל המרכול  דורש מצרכן זה לשלם מחיר מופקע, גבוה יותר, עבור הכיכר היחידה שהוא מוכר לו.  וכשמדובר על סף חסימה בשיעור שני אחוזים  או יותר מהקולות הכשרים  הוא דומה לבעל מרכול הדורש מהצרכן העני והבודד שלא לעבור כלל את סף  מרכולו  אם אין כסף באמתחתו לפחות עבור שתי כיכרות לחם (או יותר). התעלה על הדעת מציאות כזאת?! הירשו אותה רשויות השלטון?!


ו.

במאי 2014 וביולי 2014 הוגשו לבית המשפט העליון של מדינת ישראל, בשבתו כבית-דין גבוה לצדק, עתירות שעניינן התיקון מס’ 62 לחוק הבחירות לכנסת, הנזכר בסעיף ג’ לעיל, שעל-פיו סף החסימה בבחירות לכנסת יועלה ל- 3.25%. הייתה אז לבית המשפט העליון  הזדמנות פז לא רק לפסול את התיקון 62  האמור בחוק הבחירות אלא אף לעשות צדק טוטאלי ולהוריד סוף סוף מִסֵּפֶר החוקים של מדינת ישראל, אחת ולתמיד, את סייג החסימה בבחירות לכנסת, אולי דווקא מפני   שבכל השנים הקודמות דחה בית המשפט את העתירות שהוגשו נגד חוקתיות אחוז החסימה או המליץ לעותרים למחוק אותן.[12] מן הסיבות המפורטות בפסק הדין, אולי גם בשל הרצון המודע או הבלתי מודע של השופטים  שלא להתעלם מהקולות ההולכים ומתרבים בציבור הרחב נגד התערבות הרשות השופטת בתחומי הפעולה ובחוקים של הרשות המחוקקת, החליטו שופטי  הבג”ץ ביום 13 בינואר 2015  ברוב של שמונה דעות כנגד אחת לדחות גם הפעם את העתירות.   אלא  שעם זאת  הם הבהירו חד-משמעית   כי אין בדחייה זו  “כדי לסגור את הדלת בפני תקיפה נוספת של תיקון מס’ 62 בעניין אחוז החסימה לאחר שתבררנה התוצאות של הבחירות לכנסת העשרים ולקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת”.[13]


ז.

בינתיים נערכו כמתוכנן הבחירות לכנסת העשרים, ושוב התברר כי קבוצות שיש להן תמיכה ציבורית בשיעורים של  1/121 ויותר מכלל הקולות הכשרים, היינו ממספר הקולות שעל-פיהן יש לקבוע את   “המודד הכללי” למנדט, נשארו ללא שום ייצוג בכנסת.  התברר עוד כי  אילולי הועלה סף החסימה,  הייתה  רשימת ” יחד – העם איתנו בראשות אלי ישי”,  שקיבלה 125,158 קולות(!),  שהם 2.97% מכלל הקולות,  זוכה בשלושה נציגים  לפחות בכנסת זו,  ואילולי מחסום הסף בכלל הייתה רשימת “עלה ירוק”, שקיבלה “רק” 47,180  קולות (1.12% מכלל הקולות) זוכה לפחות בנציג אחד.

אם כן עוול נעשה לשתי הרשימות האלה ולכל הרשימות האחרות שבבחירות הקודמות קיבלו כל אחת 1/121 לפחות מכלל הקולות הכשרים, ואף על פי כן   לא זכו לייצוג בכנסת.  ראוי לציין  בהקשר זה כי מספר הקולות שקיבלה רשימת “יחד” בבחירות לכנסת ה-20 עולה בהרבה על מספר הקולות שקיבלו בבחירות לאסיפה המכוננת בשנת 1949   מפ”ם ו”החזית הדתית המאוחדת” יחדיו  (וחשוב לזכור: מפ”ם הייתה אז המפלגה השנייה  בגודלה במדינה והיא יוצגה בכנסת על-ידי  19 נציגים. לחזית הדתית המאוחדת היו  16 נציגים בכנסת,  והיא הייתה אז המפלגה השלישית בגודלה במדינה).  מספר הקולות שקיבלה “עלה ירוק” בבחירות לכנסת העשרים הוא כמעט פי תשעה ממספר הקולות שקיבלה רשימת “הלוחמים” של יוצאי לח”י בבחירות לאסיפת הנבחרים. עוול נעשה אפוא לשתי רשימות אלה במניעת ייצוגן בכנסת.

אולי ראוי  להזכיר  בהקשר זה  כי על-פי סקרי דעת קהל  ועל-פי הערכות   בכלי תקשורת רבים  ערב הבחירות לכנסת העשרים, גם רשימות “מרצ” ו”ישראל ביתנו” עשויות היו להישאר ללא ייצוג  בכנסת בשל סף החסימה החדש. אין זה משנה מה יחסינו  האישי לרשימות “יחד”  ו”עלה ירוק”, שלא זכו להכניס נציגים לכנסת העשרים, ולרשימות “ישראל ביתנו”  ו”מרצ”, שאולי היו  נשארות  גם הן  מחוץ לכנסת העשרים, אם כי בסופו של דבר זכו לייצוג בה. עלינו לדרוש שקולותיהם, קולות אוטנטיים במארג הרעיוני של מדינת ישראל בימינו, כמו גם קולות רשימות  אחרות שהתמיכה בהם היא בשיעור של “המודד הכללי” ומעלה, יישמעו בכנסת. על כל גוני הדעות לבוא לידי  ביטוי בכנסת, ועצם מושג סף החסימה בספר החוקים הישראלי הוא פסול מיסודו, מפני שהוא מונע ייצוג אמת של אזרחי ישראל בכנסת.   

ח.

הרבה מאוד מן הרשימות שיזכו לייצוג בכנסת אם אכן, כמוצע כאן, יבוטל  סף החסימה, יסופו ויעברו מן העולם לאחר כְּהוּנִיָּה (=קדנציה) אחת ואולי שתיים. כבר היו דברים מעולם, ונדמה לי כי אכמ”ל. אך אפשר שאחת הרשימות האלה תשכיל להעלות רעיונות נשגבים ובד בבד להעמיד בראשה  מנהיגים דגולים וישרי דרך,  ובשל כך  ילך כוחה  ויגבר עד כי ביום מן  הימים תהיה לאחת המפלגות הגדולות ואולי הגדולה ביותר במערך המפלגות של מדינת ישראל. הן נאמר כבר בפתגם הסיני העתיק  כי גם הליכה למרחק גדול מאוד תחילתה  בצעד קטן אחד. הרי אפוא נימוק נוסף למחיקה טוטלית של סעיף סף החסימה מחוק הבחירות לכנסת ולמתן הזדמנות לייצוג בכנסת גם לגופים קטנים,  בתקוה שיתקיימו, ולו באחת מהן, דברי בלדד השוחי  “והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד”.

אני מזכיר כי היה כבר בתולדותינו שתנועה, אשר תחילתה בקטנות, הפכה בזכות אישיה ורעיונותיה לגדולה ואדירה. כידוע, לפני 90 שנה, בשנת 1925, הקים זאב ז’בוטינסקי את תנועת הציונים הרביזיוניסטים (הצה”ר). באותה שנה נתכנס בווינה שבאוסטריה הקונגרס הציוני הי”ד,  וז’בוטינסקי היה הנציג היחיד של תנועתו באותו קונגרס (במהלך הקונגרס הצטרפו אליו עוד שלושה).  בקונגרס הציוני הט”ו שנערך ב-1927  כבר מנתה הצה”ר 10 צירים. בקונגרס הציוני הט”ז שנערך ב-1929 היא מנתה 21, ובקונגרס הציוני הי”ז שנערך ב-1931 היא מנתה 52 צירים(!) כשפרש ז’בוטינסקי מההסתדרות הציונית  והקים  בשנת 1935 את ההסתדרות הציונית החדשה,  בחרו 713,000 איש מכל רחבי התבל  את צירי ועידת הייסוד של הסתדרות זו,  לעומת  635,000 איש בלבד שהשתתפו בבחירות לקונגרס הציוני הי”ט שנערך אותה שנה.




ט.

כאמור לעיל, ראוי היה שבית המשפט העליון ינצל  את העתירות שהוגשו לו במאי  וביולי 2014 כדי לבטל אחת ולתמיד את סף החסימה בבחירות לכנסת. חבל שלא עשה כן. אלא שלא ננעלה הדלת לעותרים עתידיים,  שהרי  השאיר בית המשפט את הדלת פתוחה “לתקיפה נוספת של תיקון מס’ 62”.

יקר בעינַי כבודו של בית המשפט העליון, וכדי למנוע טענות על התערבותו בעניינים שהם בסמכותה של הרשות המחוקקת, יש לתת תחילה  למחוקקים עצמם  את הזכות להתמודד עם סוגיה זו.  נוכח העוול שנעשה עד כה לרשימות הקטנות,  ונוכח העוול הצפוי לא רק לרשימות החדשות בעתיד  אלא גם לרשימות שיש להן  כיום נציגות בכנסת, אשר גם הן עלולות למצוא את עצמן מחוץ לכנסת, ובשם הצדק, על הכנסת, ביוזמת חבריה,  למחוק מִסֵפר החוקים של מדינת ישראל  את סעיף סף החסימה בבחירות לכנסת, ולקבוע בפשטות – בדיוק כמו שקבעה מועצת המדינה הזמנית בשעתה –  כי “כל רשימה תזכה במספר המנדטים היוצא מחילוק מספר קולותיה הכשרים למודד הכללי”[14]

ורק אם לא תעשה הכנסת דבר בעניין זה,  ראוי שתוגש עתירה נוספת לבית הדין הגבוה לצדק כדי שהוא יעשה את הצדק והבחירות לכנסת במדינת ישראל אכן יהיו “שוות” בכל מובן שהוא.  במקום שהמחוקק   טומן ידו בצלחת  ואינו פועל למען הצדק,  זו חובת שופטי ישראל להתערב ולעשות צדק.








הכותב, כיום יו”ר סניף “המייסדים” בתנועת הליכוד,   כיהן בעבר כיו”ר הוועד הפועל הציוני, כעורך הרבעון  “האומה” וכיו”ר ברית חיילי האצ”ל בארץ-ישראל.






[1] עמ’ 52 – 60 בתוספת א’ לעיתון הרשמי מס’ 33 מיום י”ז בחשוון תש”ט (19 בנובמבר 1948). השם “פקודה” ניתן אז לכל אחד מחוקי מדינת ישראל שחוקקה מועצת המדינה הזמנית.

[2] סעיף 8 בפקודה.

[3]על “טכניקת” השיטה – ראה סעיפים 30 ו-31 בפקודה.

[4] נתון זה ועוד נתונים  רבים שהובאו להלן מצויים  בפרסומים הרשמיים.  מטעמי נוחיות הבאתי רבים מהם  על-פי אתר “הכנסת” ועל-פי אתר ה”ויקיפדיה” שבַּמִּרשֶׁתֶת.

[5] ארכיון ציוני מרכזי, תיק J/1.

[6] סעיף 1 בחוק המעבר תש”ט – 1949, ספר חוקים תש”ט, עמ’ 1.

[7] סעיף 38(א) בחוק הבחירות לכנסת השנייה תשי”א – 1951, ס”ח 74 תשי”א (19 באפריל 1951). אגב, נראה כי את הרעיון להנהיג אחוז חסימה העלה פינחס רוזן , מנהיג ה”פרוגרסיבים” דאז. כוחם של אלה,  שאחר כך נקראו “ליברלים עצמאיים” (ל”ע), יֵרד מאוד בשנים שאחר כך, ובכנסת העשירית כבר לא היה להם ייצוג, מפני שקיבלו רק 0.6% מכלל הקולות, ואם כן לא עברו את סף החסימה שעמד אז עדיין על אחוז אחד בלבד.

[8] סעיף 1 בחוק הבחירות לכנסת (תיקון מס’ 23) התשנ”ב – 1991, ספר החוקים 1369 התשנ”ב, 23 באוקטובר 1991.

[9] סעיף 1 בחוק הבחירות לכנסת (תיקון מס’ 51) התשס”ד – 2004, ספר החוקים 1940 התשס”ד, 27 במאי 2004.

[10] ספר חוקים 2440 תשע”ד מיום 19 במארס 2014.

[11] “המכון הישראלי לדמוקרטיה”,  הצריך  לכאורה להיות ראש החץ להגברת  הדמוקרטיה בישראל,  נוקט עמדות הרחוקות ת”ק פרסה מרוח הדמוקרטיה. אף שעריכת בחירות כלליות הן ביטוי עליון לדמוקרטיה במיטבה, שהרי ככל שהן נערכות יותר, באים  יותר לידי  ביטוי רוח חברי הגוף הבוחר  ודעותיהם  המעודכנות,  רואה המכון הזה פגם בעריכת בחירות תכופות, ומפיץ את הדעה  כי המפלגות הקטנות הן סיבה חשובה לעריכתן. בחוות דעת  שהגיש  המכון לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת  ביולי 2013 תמך בהגדלת  סף החסימה  “לרמה של 3% עד 4%”(!),  מפני שהדבר הזה יביא  “ליצירת מפלגות ובריתות מפלגתיות גדולות”, להקטנת “מספר המפלגות בכנסת” ו”לשיפור  ביכולת המשילות”. עוד לפני כן , ולמשל בחוברת  “עוד מערכת בחירות, ועוד אחת, ועוד אחת…איך יוצאים מזה?” שראתה אור ב-2013 קרא   המכון הזה  להעלות את סף  החסימה  בבחירות לכנסת ולהעמידה על 2.5% עד 3%!


[12] ראה, למשל, עתירה נגד העלאת סף החסימה מ-1.5% ל-2%, בג”ץ 11726/05. ע”פ המלצת השופטים חזר בו אחר כך העותר מעתירתו והיא נמחקה.

[13] בג”ץ 3166/14, 4857/14, סעיף 3 בנימוקי הנשיא היוצא של בית המשפט העליון, כב’ השופט  גרוניס, לפסק הדין.

[14] סעיף 30(ב) לפקודת הבחירות הנזכרת בהערה 1.



אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמןלפנות להנהלת האתר

אולי גם זה יעניין אותך

זקן השבט או חוסך שבטו?

אלי חזן

שלישית, גירוש לא יהיה!

אלי חזן

תרבות השלטון בישראל במדרון תלול

אריק זיו ויזר

קווים לדמותו של הפרטנר – חלק ב’

אלי חזן

חלק מרכזי או עשבים שוטים?

אריק זיו ויזר

וועדה מיוחדת לפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן אבל מיותרת

ניסים עוג'ר
דילוג לתוכן