12.3 C
תל אביב
19 בפברואר 2020
ליכודניק
אלי חזן

יומן בחירות – הפרק השני

אקוניס – הרפומטור בכנסת, ההבדל בין חרמוני לשפיר, מיקי רוזנטל, שימו לב לדני דנון הרפורמות בכנסת

על אף שחלק לא מבוטל מהציבור לא יכול להבין זאת הרי שחלק ניכר ממה שקורה בחיינו מושפע מהחלטות של הכנסת. כך למשל, התוכנית הכלכלית של שר האוצר נתניהו ב – 2003 ששינתה את הכלכלה הישראלית בצורה ניכרת, החלה להתקיים הודות לכך שהיא עברה כשורה של חוקים בכנסת. יו"ר סיעת הליכוד והקואליציה דאז, ח"כ גדעון סער, היה איש הברזל שהעביר את החוקים, יש שיאמרו איש הברזל הטוטאלי. מכל מקום, השבוע עמד בסימן פרישתו של השר משה כחלון. מרתק היה לראות את ההילולה סביבו במהלך כינוס ועידת הליכוד משל היה "הבאבא כחלון". תילי תילים של מילים, פרשנויות והערכות נכתבו ונאמרו ועוד ייכתבו וייאמרו על הפרישה הזאת אבל צריך לזכור כי הרפורמות של כחלון עברו גם הודות לפעילות ועדת הכלכלה בכנסת שאישרה את החוקים ואת התקנות הנדרשים לשם מימושן. כחלון הודה בעצמו שהוא ביצע את הרפורמות על פי רוח המפקד נתניהו. הרפורמות היו צריכות לעבור בין השאר בועדת הכלכלה כאמור ומי שעמד בראשה אז היה ח"כ אופיר אקוניס. ככל הנראה הרפורמות היו עוברות בכל מקרה אבל ישנה חשיבות לשיתוף הפעולה בין יו"ר הועדה לבין השר. עם ישראל זוכה להנות מהפירות הללו. זאת ועוד, יו"ר העבודה שלי יחימוביץ' ניסתה לעקוץ את הליכוד עם לכתו של כחלון אבל היא ככל הנראה מעדיפה להצניע את העובדה שגם בליכוד לא חסרים ח"כים חברתיים. שתיקח למשל את ח"כ ציון פיניאן, דמות כמעט לא מוכרת ברמה הארצית אבל אדם שעושה רבות לעמו בציבור בכנסת. ונחזור לאקוניס : הוא היה זה שהביא כהצעת חוק פרטית את היוזמה לביטול קנסות היציאה מהוט ומיס. התקשורת דווקא לא עשתה עימו חסד שעה שאת הצעת החוק הפרטית שלו בלעה הצעת חוק ממשלתית אבל ראוי שלא נשכח באמת מי יזם זאת. לאחר לכתו של כחלון החלו לחפש את המזרחי שבליכוד. לא חסרים מזרחיים עם הפנים להנהגה. אקוניס הוא הצעיר שבחבורה.

העבודה שעלולה להיות אבודה

לעניות דעתי, המפלגה המעניינת ביותר בבחירות הללו אשר ראויה למעקב בזכוכית מגדלת היא מפלגת העבודה משום שהקדנציה הזאת עשויה להיות קדנציית העבודה או קדנציית "האבודה". במידה רבה מפלגת העבודה כיום מזכירה את הליכוד שנייה לפני בחירות 2009. שכן, ישנן נקודות דמיון רבות מדי : מפלגה שהתרסקה לאחר מפלה אידיאולוגית בקלפי ונטישה המונית של חברים, חוסר אמונה קונצנזוסאלית ביכולת לשיקום, שעת משבר ושיקום מופלא. יחימוביץ' נמצאת במצב די דומה למצב בו היה נתניהו : מנהיגה של מפלגה קטנה עם התנגדות פנימית לא מעטה. אז היה זה סילבן שלום שניסה לפצל את הליכוד זמן קצר לאחר הבחירות ואלו אצל יחימוביץ' היו אלו ארבעה חברי כנסת מתוך השמונה שביקשו לעזוב. לנתניהו אז היה את גדעון סער שמנע מחבורת שלום לעזוב ואילו ליחימוביץ' היה את מזל חוסר ההחלטיות של ארבעת המאיימים לפרוש. תודה לאל.

מכל מקום, נתניהו שרד את ניסיון הפוטש והליכוד הצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולעלות מ – 12 מנדטים ל – 27. זוהי גם התחזית לגבי מפלגת העבודה : ככל הנראה היא תעלה מ – 8 מנדטים כיום ל – 20 עד 25 מנדטים בבחירות הבאות. עליית המנדטים אפשרה לנתניהו להצניח מה שקרוי בעגה הפוליטית "כוכבים", הווה אומר אנשים ונשים בעלי מוכרות ציבורית. סעיף 19 א' של חוקת הליכוד קובע כי מועמד התנועה  יוכל להתמודד בפריימריז אם היה חבר התנועה במשך שלוש שנים לפחות. החוקה מאפשרת גם לקצר את הזמן הזה וזה אכן מה שנעשה : מהקיצור נהנו משה יעלון, ציפי חוטובלי, אסף חפץ, עוזי דיין ואחרים. יחימוביץ' מבקשת גם היא לעשות את המעשה הזה. וכך אצו רצו להם מיקי רוזנטל, איציק שמולי, סתיו שפיר וחבורת כוכבים אחרים להצטרף למפלגה. מצד אחד, יש לברך על הצטרפות אנשים כמו רוזנטל אך מצד שני אחת כמו שפיר, אשר נעדרת חזון אידיאולוגי רציני, תופסת מקומות למועמדים ראויים אשר כיתתו את רגליהם, עבדו למען הציבור ושמרו על האידיאולוגיה ועל המפלגה כאשר היא הייתה אבודה לחלוטין. בחירה בשפיר עלולה להוביל לאבדון ואילו בחירה במועמד אידיאולוגי אמיתי עשויה להוביל להצלחת העבודה. אחד מהמועמדים האלו הוא ערן חרמוני.

על אף שהוא צעיר בשנים חרמוני הוא ותיק במפלגת העבודה. בזמן שצעירים נסעו לחול עסק חרמוני בפעילות ציבורית בתוך המפלגה ומחוצה לה, למד משפטים והפך לעו"ד. תקופה מסוימת לאחר בחירות 2009 הציע לו אהוד ברק להפוך ליועצו הפוליטי. חרמוני התקשר להתייעץ. אחרי הכל, מבחינה אידיאולוגית הוא שמאלה מברק. השבתי לו אז : "זאת הזדמנות של פעם בחיים. לך על זה על אף שאין לך הלימה אידיאולוגית מלאה איתו. הגורל עשוי להוביל אותך לכך שדווקא בשעה גורלית אתה תהיה זה שתשנה את דעתו בהחלטה בכיוון בו אתה מאמין". חרמוני שקל בוודאי שיקולים אחרים והחליט ללכת על זה. זמן קצר לאחר מכן החליט ברק לנטוש את מפלגת העבודה. ראיתי את חרמוני בכנסת ושאלתי אותו : "לאן מועדות פניך ? האם תעדיף את התפקיד המשמעותי או תישאר נאמן לדרך מפלגת העבודה? חרמוני השיב ללא היסוס : "הודעתי על התפטרותי. אני מערכניק". והלך להיות היועץ המשפטי של בית ברל. בעיני זה היה סימבולי.

אז אני מעדיף מערכניקים שנאמנים לדרכם ולא נשים שסימני השאלה עליהן גדולים ואינני יודע אם הן מסוגלות להתמודד עם אתגר השירות בבית הנבחרים של מדינת ישראל.

השאלות של רוזנטל

בניגוד לסתיו שפיר אני סבור כי כניסתו של מיקי רוזנטל למערכת הפוליטית היא דבר מבורך וראוי רק שאני מקווה שכשם שהיה הוגן ועקבי ברצונו לתקן את עוולות הממסד כ"בולדוג" וכ"בולדוזר" כך יהיה הוגן ועקבי בשאלות שיציג לאנשי מפלגת העבודה באשר לעוולות להן חברי המפלגה נותנים יד. כך למשל שיחקור ויעמיק בדבר "שיטת השקשוקה" שבין שלי יחימוביץ' לבין הועדים הגדולים. או בדבר המפקדים הפיקטיביים של מתפקדים שכלל אינם מצביעים למפלגת העבודה אבל קובעים כיצד הרשימה תיראה. ברגע שיפתח צהר לסוגיות הללו הרי שנמצא בכנסת לוחם שעשוי לשנות את המערכת. רוזנטל עלול להיתקל בהלם הראשוני בדבר המעמסה הכרוכה בשירות ציבורי, היסודות שלו טובים אך נקווה שלא יושחת מבחינת דעת ולא יתייאש כשם שיתייאשו סטף ורטהיימר, דני יתום, אמנון ליפקין שחק ורבים וטובים אחרים.

שימו לב לדני דנון

בימים טרופים אלו של הפריימריז בליכוד ישנים חברי הכנסת מטעם המפלגה בחוסר נחת ובהפרעה מתמדת. אלו ששואפים לצאת ראשונים ברשימה – כמו גלעד ארדן, בוגי יעלון, רובי ריבלין, גדעון סער וסילבן שלום – חווים נדודי שינה משום שהם עלולים למצוא עצמם מחוץ לחמישייה הראשונה וזו תהיה השפלה עבורם. כך הושפל שלום בפעם שעברה כאשר סיים במקום ה – 6. מי שבוחן את התוצאות מוצא כי ההבדל בינו לבין סער שבמקום הראשון היו הקולות של פייגלין. זאת ככל הנראה שהסיבה  וישנם גם הח"כים הרגילים אשר מספר מסוים מהם עלול למצוא עצמו צופה בערוץ 99 בטלויזיה. ישנו ח"כ אחד אשר עושה עבודה שיטתית עוד מהימים שבהם היה אזרח רגיל ומודאג שאיננו ח"כ וביקש לעמוד מימין לנתניהו. שמו דני דנון. בקדנציה האחרונה הצליח דנון להוציא מכליהם ארגונים ואינדיבידואלים בשמאל. הוא ניהל מלחמת חורמה בכוונת נתניהו לשריין את ברק בליכוד ועמד, בצירוף ח"כים אחרים, בראש החזית למניעת הצלחתם של ח"כים מקדימה המבקשים לחבור לליכוד. דנון הצטיין בקדנציה האחרונה במספר תחומים אבל בדבר אחד הוא בלט במיוחד : ביצירת קשרים קונסטרוקטיביים עם גורמים רפובליקנים ושמרניים בארצות הברית. הוא חבר למיק האקבי, שרה פיילין, גלן בק ורבים אחרים ותפס את נישת "שר החוץ של הליכוד". דנון זכה ליחס מזלזל מאזכולת עיתון "הארץ" אבל אם הרפובליקנים יזכו בבחירות בארצות הברית תהיה זו שעתו היפה. ההתלהבות ממנו בארצות הברית היא התלהבות בולטת ועל פי עבודתו המאומצת הרי שמצפה לו עתיד פוליטי וודאי.

Related posts

רקוויאם גרמני– אלי חזן

אריק זיו ויזר

עמיר המפוספס

אלי חזן

אונ' בן־גוריון: לא פוליטי, מקצועי

אלי חזן

בוגי יעלון – בחזרה למנהיגות ליכודית ערכית

אלי חזן

כבר לא בן חסות

אלי חזן

מס לא ראוי מאת: אלי חזן

אריק זיו ויזר

תגובה 1

רוני 22 באוקטובר 2012 at 12:49

חזן מקום 6 זו לא השפלה, תתמודד אתה ותקבל ששה קולות ואז תראה מה זו השפלה… ככה זה מי שתמך בהתנתקות וביואל חסון לא יכול להיות פרשן בליכוד

הגב

השאר תגובה

דילוג לתוכן