15.6 C
תל אביב
19 בפברואר 2020
ליכודניק
אלי חזן

זן נדיר בצפון השומרון

אלי חזן חזר מסיור בצפון השומרון. הוא סבור שאין זה משנה מה דעתכם הפוליטית לגבי המקום – סיפור ההתיישבות הוא סיפור מרתק אבל סיפור המתיישבים שהגיעו ומגיעים לשם הוא מרתק הרבה יותר שכן מדובר במקום של מוות בעבר, חיים בהווה אך המון אהבה וים עשייה

 



אמנם, מבחינה טריטוריאלית ישנה אפשרות טכנית לנוע בין צפון השומרון לבין מרכזו אולם חוק ההינתקות חסם כל אפשרות תנועה ישראלית מצד אחד לצד האחר. פינויים של חומש, שא נור, גנים וכדים ואיסור הכניסה אליהם יוצר מצב אירוני למדי. כך למשל : משאית פינוי האשפה של מועצה אזורית שומרון מוכרחה לעלות על כביש 6 על מנת לפנות את האשפה של יישובי צפון השומרון. לכן, בנסיעתנו לצפון השומרון עלינו על הכביש המתקדם כאשר שמנו את פעמינו למחלף עירון ומשם חזרה דרומה. כביש 6 יש לציין גובל בגדר שמעברה השני שוכנת קלקיליה. לאורך נסיעה על תוואי הגדר, רואים את העיר קלקיליה ומאחוריה "חירבת צופין" – מקום שבו עמדו תותחים במלחמת ששת הימים והפגיזו את תל אביב. כיום, במקום התותחים, שוכן שם הישוב צופים כנגד הצד הישראלי. בנסיעה על כביש 6 אנו כמעט ונוגעים בקלקיליה ובטול כרם ומי שנוסע לאורך התוואי יבין את המשמעויות.

 


מכל מקום, ביקשתי להגיע אל המקום בדיוק בשבוע שבו החליט האיחוד האירופי על חרם של מוצרים מההתנחלויות. להבין מה באמת קורה שם ומה משמעויותיו של החרם ? הצטרפתי אל בועז העצני, אחראי סיורי האח"מים של המועצה האזורית שומרון, והתחלנו את הסיור שלנו בתצפית על העיר אום אל פאחם מכיוון הישוב מי עמי. חשוב להבין שמדובר ממש במרכז הארץ. אום אל פאחם היא עיר שהתפשטה ללא תוכנית מתאר ובצורה לא מאורגנת כי מדינת ישראל לא מגבילה רק את היצע הדירות הכללי לתושביה אלא גם שמתייחסת בצורה קטסטרופלית לצרכים של האוכלוסיה הלא יהודית. התחושה העולה במבט על העיר מזכירה את התחושה במבט על עיר סורית צפופה. באום אל פאחם לא מפשירים אדמות בנייה לתושבי המקום ומצד שני ריבוים הטבעי של עולה. נקודה למחשבה ולמעשה. דומה כי מה שמשותף לתושבי המקום באזור הוא התיעוב והסלידה מהפקידות והבירוקרטיה. מכל מקום, אי אפשר להתכחש לעובדה שהחברה הערבית בישראל עוברת תהליך מודרניזציה המתבטא במעבר לעיר, ירידה ניכרת בילודה ולמידה מהסביבה.

 

 

מרקם אנושי יוצא דופן

מכאן המשכנו לאזור התעשייה שח"ק. מפעלים נמצאים בו לרוב ומספקים עבודה לישראלים ופלסטינים. המפעל מייבא חומרי גלם, מייצר ומייצא שטיחים לחלקים נרחבים בעולם ומחזור המכירות שלו עומד על מיליוני דולרים. דומה כי מה שיוצא דופן בו הוא החידושים שהוא מציג ללא הפסקה והתחרות העיקשת שהוא מקיים עם מפעלים בארצות בהן ייצור שטיחים הוא תהליך קל הרבה יותר – פשוט יוצא דופן. במתחם שח"ק מפעלים לרוב והבא שביקרנו בו הוא "שח"ק טק" – מפעל אחד מתוך מספר מפעלים בארץ של קואופרטיב עובדים השייך לקיבוץ של נוצרים ידידי ישראל. מדהים לראות את היצירה במקום ומה שבלט לעין יותר מכל הוא טיפוח החינוך הטכנולוגי של הדור הבא. אחת הרעות החולות של מדינת ישראל הייתה ההחלטה של משרד החינוך לבטל את החינוך הטכנולגי לפני מעל לעשור שנים. ואולם, על אף שביטלו את החינוך הזה הרי שישנו צורך בידיים שעוסקות בדבר. המפעלים של שחק טק – בדומה ליוזמותיו של סטף וורטהיימר – עושים זאת ואפילו בהצלחה.


 

נסיעה ביישובי צפון השומרון מוכיחה כי למרות האינתיפדה הקשה שגרמה לעזיבת אין ספור מתיישבים ישראלים ולמרות הפינוי שבא מתוכנית ההינתקות הרי שהמקום חזר להיות מקום פורח ומשגשג. כך למשל היישוב חיננית שנוסד על ידי מתיישבים מהקווקז או הישוב ריחן שרק הלך והתפתח עם השנים. הגענו אל הישוב מבוא דותן ושם חיכתה לנו ארוחת צהריים אצל אלי וברוריה ארמה. מי ששומע את הסיפור של הזוג הזה לא יכול להישאר אדיש. סיפור אנושי מרתק. שניהם עולים מארצות המזרח שהגיעו מיישובים בפרוזדור ירושלים והקימו את ביתם בישוב מבוא דותן. מה שבולט אצלם הוא החיוך, אוי החיוך – מאז ועד היום למרות כל הקשיים. הם גידלו שמונה ילדים ועוד שלושה ילדים מאומצים. אחד מהילדים המאומצים התחתן עם הבת הביולוגית. ואז אתה קולט בין השורות את סימבול סיפור ההתיישבות : אידיאליסטים שביקשו לא רק להתיישב בחלקי אבות אלא גם ליצור ולייצר ולהקים ולהחיות משהו שדומה שנעלם כאן בשנים האחרונות. אלי וברוריה עבדו קשה כל חייהם ולא באו בתלונות וטרוניות לאף אחד. הם הקימו מפעל ליצור מטליות וחממות לגידול פרחים ומשם עברו לעבודה כאב ואם בית בבית ספר באזור תוך גאווה רבה. הם סיפרו כיצד בשעה שבאו להתיישב ביקשו לרשום את ילדיהם לבית ספר בקיבוץ ליד עפולה ושם הושיבו אותם ריקם בשל היותם "מתנחלים" אבל הם לא התאכזבו ולא השמיצו את הקיבוצניקים אלא מצאו פתרון אחר – זן אנושי נדיר עם חיוך תמידי על הפנים.


 

אל הארוחה הצטרפה יעל בן יעקב. בעבר אשת תנועת העבודה וממקימות ההתיישבות בצפון השומרון. האתוס המלווה אותה הוא ערכי תנועת אחדות העבודה – התיישבות וביטחון. כאשר אני מבהיר לה שהיום ערכי תנועת העבודה הם בין השאר  שתי מדינות היא לא מהססת ומשיבה : "האנשים האלו התבלבלו. אין לך מושג כמה. אני הגעתי לכאן בדיוק על בסיס הערכים עליהם גדלתי בבית עם אוריינטציית השמאל : זכות על הארץ, התיישבות וביטחון. עובדה היא שכאשר עלינו על הקרקע ב – 77, קיבוצים באזור עזרו לנו".

ואז מייד מבחינים בעובדה הבאה : במבוא דותן קיים מרקם אנושי יוצא דופן : יעל, בת ליוצאי אשכנז ובעלה המנוח, זמיר, היה ממוצא עירקי ותומך בגין, ביססו את הישוב יחד עם אנשים כמו אלי וברוריה, יוצאי ארצות המזרח. השילוב בין שני העולמות הוא סימבול של החברה הישראלית כולה והוא בא בצורה הכי טבעית שיכולה להיות. ילדיהם למדו יחד, הם מתגוררים יחד באותו ישוב, הפחדים שלהם דומים והעשייה האדירה שלהם זהה.


לשמוע את סיפור העלייה לקרקע מחזיר אותך בזמן. יעל מיטיבה לספר את הקשיים, העיכובים, האתגרים והחלומות אך מה שבולט בכל הסיפור הוא העזרה שהעניק אריאל שרון להתיישבות. במידה רבה הוא נתפס בעבר כדמות מיתית. לכן, זה די עצוב להבין את המפנה שחל בעמדותיו. ובכלל, ההתמודדות של תושבי המקום עם אינתיפדת אל אקצא ותוצאותיה היא מרשימה וראויה להערכה : אנשים נשארו להתיישב במקום על אף אורגיית הרצח באותה תקופה. הם לא נשברו והם במידה רבה מזכירים את חלוצי ההתיישבות – יואל משה סולומון, הבילויים ואחרים שמורשתם חרוטה באותיות של זהב בהיסטוריה של הציונות.

סיימנו את הסיור שלנו בחוות עמק דותן. שש משפחות צעירות בראשות  דוד בוצר המקיימות משק חקלאי סמי אוטרקי ומתמודדות עם קשיים סביבתיים ובטחוניים אך לרגע לא באות בתלונות. ראוי לבקר במקום וללמוד על מעשי תושביו.


אפשר לנסוע לטוסקנה וגם לחבל הלואר ואולי אפילו לריביירה הצרפתית. מצד שני, עומדת לנו האופציה לבקר בצפון השומרון. במובן מסוים זה אולי לא טעים כמו באירופה אבל אין ספק שזה מרגש ומעורר השראה הרבה יותר.

Related posts

מבחן הבגרות של מרכז הליכוד

אריק זיו ויזר

הסהר ומגן הדוד תחת צלב הקרס

אלי חזן

הסהר ומגן הדוד תחת צלב הקרס

אלי חזן

אסכולת שפייזר

אלי חזן

היסטוריה של חטיפות מול הרוח הישראלית

אלי חזן

ארז ביטון: פרס של בשורה

אלי חזן

השאר תגובה

דילוג לתוכן