21.8 C
תל אביב
7 ביוני 2020
ליכודניק
במצודה והמוסדות

ז'בוטינסקי ב-1903:"יש לעקור מתוכנו את רוח הבוז העצמי"

הרצאתו של יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, בכנס יסוד שדולת החינוך בליכוד, על החינוך במשנת זאב ז'בוטינסקי
היוזמה להקמת שדולת הליכוד לקידום החינוך היא מבורכת, היא בעיתה. ראו את התופעות השליליות שגברו בתוכנו בשנים האחרונות: השמיניסטים סרבני הגיוס, הפרופסורים המטיפים לשנאת ישראל, פרץ האלימות בקרב בני נוער, השחיתות בכל הדרגים, העיתונאים המצדיקים את האויב, הזלזול במורשת ישראל, הפוסט-ציונות, השנאה העצמית.

הכל נובע מבורות, מהידרדרות מערכת החינוך שלנו. ועל כן – תבורכו, אתם שאיכפת לכם, שהחלטתם לשים את החינוך בסדר עדיפות עליון. מצד שני, שדולה זו היא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה.

ב"ה, יש לנו היום ממשלה לאומית, שהחליפה את ממשלת האופורטוניסטים והמושחתים הקודמת, ממשלה שאותה מנהיג בנימין נתניהו, כאשר את מערכת החינוך מוביל חברנו גדעון סער. ראש הממשלה נתניהו הינו מייצג של תורת ז'בוטינסקי – אותה ספג בבית אביו, ההיסטוריון הדגול פרופ' בנציון נתניהו. נשלח מכאן לשניהם ברכה מקרב לב: לראש הממשלה שהוא היום בן 60, ולאביו שיהיה בעוד שבועות ספורים בן 100! פרופ' נתניהו שקוע בימים אלה בכתיבת זכרונותיו ובהם פרקים על שיתוף הפעולה שלו עם זאב ז'בוטינסקי – הוא מהבודדים החיים עימנו כיום, עד 120, שהכיר אישית את ז'בוטינסקי.

נשלח מכאן ברכה חמה לשר החינוך גדעון סער, האיש בסער, בסערת החינוך, שתוכניותיו באשר למערכת החינוך – ובמרכזן הקניית ערכים, מסורת, אמונה, לתלמידים, היא בבחינת משב רוח רענן. השר סער ממלא את אחד משלושת התפקידים החשובים ביותר בממשלה. צעיר ונמרץ, נאמן לאידיאולוגיה, לעקרונות ולמורשת, מי יתן ויצליח להוציא לפועל את כל תכניותיו הברוכות, להרים את קרן החינוך, להשקיע במורים, בתלמידים, בסטודנטים, בחניכי תנועת הנוער, ולהכניס למערכות הלימודים את משנתו והגותו של האיש בסער, הלא הוא זאב ז'בוטינסקי.
כל הסימנים מורים, כי שר החינוך שלנו עלה על המסלול הנכון.

לצידו צוות מקצועי ויעיל. אזכיר את ידידנו אלי חזן, עוזר השר, מי שעוזר (בהנחיית השר) לקידום החינוך הלאומי והתודעה הלאומית ולסיוע לגופים העוסקים בכך. ברכת הצלחה גם לאלי.

בבניין הזה, הנושא את שמו של זאב ז'בוטינסקי, ובמיוחד באולם הזה, בקומה ה-14, ביליתי בעבר רבות. כפעיל בליכוד, כחבר-הכנסת וחבר המזכירות, כאחד מצעירי הליכוד בזמנו. נועדנו כאן עם מנחם בגין, עם יצחק שמיר, עם עזר וייצמן ועם מי לא. האולם הזה ושתי הקומות מתחתיו – זוהי ליבת התנועה שלנו, תנועת הליכוד, ממשיכת קודמותיה: גח"ל, תנועת החרות, הצה"ר.

ואולם בבית זה, בית ז'בוטינסקי, ישנה עוד קומה חשובה, קומה שלדאבוני פעילי הליכוד מדלגים עליה – זוהי קומת המורשת והעבר המפואר, קומה א', בה שוכן מכון ז'בוטינסקי, שיש לי הכבוד להיות מנהלו בחמש השנים האחרונות. אם תרצו – זוהי קומת החינוך הלאומי.

כאן מצויים הארכיון התנועתי, ארכיונו של זאב ז'בוטינסקי ושל האישים שפעלו לצידו ובהשראתו, בית"ר מחתרות האצ"ל ולח"י, העיתונות התנועתית, עשרות אלפי הספרים והכתבים. כאן מצוי המוזיאון המודרני, החווייתי, וכאן מתרחשת הפעילות החינוכית-תרבותית-ציונית, שכולכם מוזמנים ליטול בה חלק.

בספרי – "השנה ה-55" – כתבתי מאמר על הפער בין קומה 14 או 12 לבין הקומה הראשונה כאן בבית ז'בוטינסקי. פער – שיש לסוגרו, לצמצמו. פער בין הפוליטיקה העכשווית למורשת העבר, שהיא בייסוד הפעילות של ימינו. כפי שכתב ז'בוטינסקי עצמו: "יש הגיון בחיים, הגיון המצרף את המסורת של ימי קדם לעובדות של היום ולתכניות של המחר". לאמור, בלי הכרת המורשת וידיעת העבר – אין לנו עתיד. בלי חינוך נאות, יסודי, לאומי, בלי רפורמות שצריך להנהיג במערכת – דרכנו אבודה.

לכם, אנשי השדולה, יש תכניות, רעיונות, למחר, לשנים הבאות, בתחום החינוך, ואני שמח שמצאתם לנכון לחבר אותם אל המסורת המפוארת והנשכחת, הבלתי נודעת כמעט, של תנועתנו, אל ענקי הרוח והמנהיגות שהקימוה והנהיגוה, קבעו את דרכה וצביונה, ובראשם כמובן – זאב ז'בוטינסקי.

הערב הזה חיברתם במידה רבה בין קומה 14 לקומה א', בין העשייה העכשווית לבין המורשת שהביאה אותנו עד הלום, ואני מודה לכם שאיפשרתם לי לעלות 14 קומות, מקומת מכון ז'בוטינסקי, כדי להביא מעט מדברי ראש בית"ר לכנס הייסוד של שדולת החינוך בליכוד.

כאשר מבקשים לדבר על החינוך במשנת ז'בוטינסקי – עליכם להבין, כי בעצם המדובר הוא בכל משנתו, בכל הגותו. כולם – אלפי מאמריו, נאומיו ומכתביו, כתביו שבכתב ובעל-פה – מוקדשים לחינוך, ליצירת דור חדש, "בדם וביזע יוקם לנו גזע, גאון ונדיב ואכזר", כלשונו. ז'בוטינסקי מדבר על חינוך לאהבת המולדת, להכרת הזכות היהודית לארץ השלמה, לנכונות להקרבה למענה, לשיחרור לאומי, לעלייה המונית, להקמת חברה צודקת, שיוויונית, דמוקרטית, חלוצית, תרבותית, שומרת מסורת.

הוא מדבר על ציונות רוממה, הומאניטרית, על גאולה סוציאלית, על אופנסיבה מדינית, על קיר הברזל שיוקם מול הערבים, על חמש המ"מין, על החד-נס – דהיינו ריכוז כל המאמצים סביב רעיון המדינה העברית, וכן על רעיון ההדר שצריך להיות נחלת כל אזרח, מיושם בחיי היומיום שלנו, ועל לימוד העברית וטיפוחה, כשפתנו הלאומית.

על כל אחד מהנושאים האלה, ועל רבים אחרים, תוכלו לקרוא בתמצית בספרו של משה בלע – "עולמו של ז'בוטינסקי", שהוא כמעט אפשר לומר ה-תנ"ך למי שרוצה לטעום מהגותו של ז'בוטינסקי. זוהי הגות שצריכה להנחות אותנו גם בימים אלה, 69 שנה לאחר פטירתו – הוא נפטר בן 60 בלבד, שמונה שנים לפני הקמת המדינה – כי אין לכם מנהיג ציוני, הוגה, שהותיר אחריו מורשת חינוכית-ציונית מפורטת, חיה ונושמת, רלוונטית לימינו, כמו מורשתו של אבי תנועתנו.

כדאי להביא כמה טעימות ממנה, בהקשר החינוכי הישיר. וקודם כל משהו פיקנטי – מאמרו הראשון נכתב ופורסם כשהיה בן 18, ומוקדש לשיטת הציונים הנהוגה ברוסיה. המאמר, ברוסית, נושא את הכותרת "הערה פדאגוגית". טענתו היא כי דבר לא יזיק יותר ליחסים החברתיים – מאשר ציונים! לדבריו, שיטת הציונים פוגעת ביחסים בין התלמידים, הם מעוררים קנאה, וככל ששיטת הציונים פרטנית יותר, כך הנזק גדול יותר. ומה הוא מציע? – להנהיג רק שני ציונים: עבר, לא עבר.

זוהי כמובן פיקנטריה, מפרי עטו של סטודנט בלתי ידוע בזמנו, כבן 18, שנמצא בתחילת דרכו, לקראת גיבוש עמדותיו בכל התחומים, וגם בחינוך, שבו יראה לימים את חזות הכל. הנה כבר ב-1903 הוא כותב מסה גדולה תחת הכותרת "על החינוך", שפורסמה באודסה בהוצאת ספרים, ששמה – "קדימה". אחר כך פורסם מאמר זה בקובץ פיליטונים ברוסית ב-1913 ושמו המקורי: "על החינוך הלאומי – נאום אל המורים". אצטט מתוכה כמה קטעים מאלפים:

"יש לומר בצער, כי המורה היהודי רחוק עדיין מהכרת כוחו ומהערכת מלוא משקלו. אילו תפס את כל עצמת שלטונו, היה תופס גם את כל כובד אחריותו ואת חשיבות המשימה, שההיסטוריה הטילה עכשיו דוקא עליו. מי שהופקדה בידו נשמת דור-המחר, נתבעות ממנו תביעות גדולות. ממשמשים ובאים ימים, כשעם ישראל יזדקק לכוח-עבודתם של כל בניו, ואם בבוא היום, לא יהיו בנינו מוכנים עדיין, תיפול אשמה כבדה על ראשו של המורה היהודי. בתחייתם של כל שאר העמים תפס תמיד מורה בית-הספר ביודעין את עמדות-הקרב הראשונות. אנו, היהודים, לא נוכל עדיין לומר זאת לגבי מורינו-אנו; אבל אני מאמין, שיבוא יום, ובני הנוער מבין המורים היהודים יתיצבו בראש התנועה הלאומית".
ז'בוטינסקי רק לא צפה, שמעמד המורה בישראל יהיה ירוד כל כך בשנת ה-61 לעצמאותנו…

קטע שני: "כיום אנו חדורים עד היסוד צמאון-תרבות, אך בה במידה שכחנו שעלינו להוסיף להיות יהודים. או, ביתר דיוק, לא שכחנו, אלא שלמחצה חדלנו להיות יהודים, כיון שחדלנו להוקיר את המהות היהודית שבקרבנו והיא התחילה להיות לנו למעמסה. ודוקא בעובדה, שמצד אחד לא נוכל לשכוח את יהדותנו, ומצד שני היא מעיקה עלינו, בעובדה זו חבוי שורש המרירות במצבנו; וממצב זה מוכרחים אנו לצאת. אפשר, אולי, לצאת ממנו בדרכים שונות, אבל רק אחת מהן נתונה בידנו: והיא – לעשות כך, שנחדל לראות את יהדותנו כמעמסה ונלמד להוקירה.

"ולכן תפקידו של החינוך העממי בישראל הוא בימינו היפוכו הגמור של התפקיד בתקופה הקודמת. אז היתה הסיסמה: 'שאו את נפשכם אל האנושי כללי!' – כי השאיפה אל הלאומי (אז היו אומרים – אל הדת) היתה מצויה בשפע. היום צריכה הסיסמה להיות: 'שאו את נפשכם אל הלאומי!' כי השאיפה אל האנושי-כללי כבר מצויה. בסיכומו של דבר מוליכות שתי הסיסמאות המנוגדות אל אותה מטרה, כשם ששתי קרני הקוטר מוליכות אל מרכז אחד: אל יצירתו של יהודי-הומאניסטאן. אך אף-על-פי-כן דורשת הסיסמה החדשה שינוי יסודי – להעתיק העתקה גמורה את מרכז-הכובד של שיטת החינוך. בימים ההם צריך היה היסוד ההומאניטרי להיות מרכז-הכובד בחינוך היהודי, כדי לסלק מהר את רוח הקנאות ומרות-המוחין; אבל עתה צריך היסוד הלאומי ליהפך לשיטת-החינוך של הנוער היהודי, כיון שיש לעקור את רוח הבוז העצמי ולהחיות את רוח ההכרה העצמית".
רבותי, זוהי בעצם קריאה למאבק בפוסט-ציונות!

ועוד קטע מאותו מאמר: "קודם כל עלינו להקנות ליהודי שלימות עם עצמו וכבוד כלפי עצמו. בראש וראשונה עלינו לתת לו את דברי ימי עמנו, כדי שיעמיק חקר וילמד, כיצד חי עמנו מיום עלותו על דרכו, מה רבה עצמתו, ומה רב היה שירותו לאחיו מבני שאר העמים; כדי שיוכל לחייך מתוך חדווה, להתאושש ולאהוב את עמו. אבל דברי ימינו ארוכים מאוד, נרחבים מן ההיסטוריה של כל עם אחר (כי על-כן עתיק עמנו מהם), ומחציתם השניה מחולקת לפואמות נפרדות של נדודים בארצות-נכר מרובות. צריך הוא ללמוד ספר-ספרים זה, להכיר את אורח-חייהם של בני עמו מנתיני מדינות אחרות לא פחות משיכיר את גדולתה של ירושלים בימי-קדם, כדי שיחוש את האחוה המקורית. צריך הוא להכיר את יצירותיו הרוחניות של עמנו בעבר ובהווה, ושמותיהם של סופריו אל יהיו לו שמות זרים, כפי שזרים לו כיום שמותיהם של הסופרים היהודים ברוסיה. אל כל אלה אי אפשר ללמוד אגב-אורחא; כל החומר העצום הזה דורש תשומת-לב עצומה; ומשום כך עליו לתפוס את המקום הראשי בחינוך, ולמענו, אם יש צורך, צריך להצטמצם במקצת כל השאר, ולא להיפך: לימוד יהדות צריך להיפך למרכז הלימוד היהודי".

ז'בוטינסקי מסכם: "עיקר חליינו – הבוז העצמי, עיקר צרכינו – פיתוח הכבוד העצמי: פירוש הדבר, כי יסוד כל חינוכנו העממי צריך להיות מעתה הכרת-עצמנו. כך מתחנכת עלי אדמות כל אומה בריאה, כל אישיות נורמאלית. – קודם כל הכר את עצמך".

על כישוריו הפדגוגיים של ז'בוטינסקי אפשר להתרשם משני ספרים שהוציא לאור ב-1926-7 עבור התלמידים: האחד – האטלס העברי הראשון, והשני – "כל בו לתלמיד", שמספק מידע שימושי, ממש בסגנון ויקיפדיה…

כאשר מדברים על חינוך, הרי שעיקר מאמציו כוונו כמובן אל תנועת המוער שהקים – אל בית"ר, בבת עינו, הנוער שבו ראה את העתיד, ולכן יש להשקיע בחינוכו ובהכשרתו. על החינוך בבית"ר, על חינוך הנוער בכלל, אפשר לקרוא באין-ספור נאומים ואיגרות ששיגר אל תנועת בית"ר, אל אישיה וסניפיה – כולן מופיעות בכרכי האיגרות שמכון ז'בוטינסקי מוציא לאור. אקרא לפניכם קטעים ממכתבו בעברית לנציב בית"ר בארץ מנחם ארבר, מלפני 80 שנה בדיוק:

"מה היא ברית טרומפלדור, מה מהותה, מה הרעיון העיקרי שלה? יחד עמכם אני מסתכל בדרכי צמיחתה, כהסתכל אחד הגננים בצמיחת שתיל חדש – אמנם עזרתי לנטוע אותו, אבל צורתו וחוקתו קבועות הן מראש, מאת כוחותיו הסודיים של הטבע, ורק העתיד יפתור לנו את חידתו.
"מה שאני כן יודע – זו תקוותי אני, דרישתי אני מהנוער הדוגל בדגל זה:
"קודם כל – מוניזימוס ציוני. רוב הדור הצעיר בימינו חושב, כי לא די לו לעברי שיעבוד את שירותה של ציון. נחוץ עוד דבר-מה, איזה אידיאל נוסף אשר יצדיק את הציונות, איזה צבע אחר לשפר את השאיפה ה'אגואיסטית' לתחיה הלאומית של 'עם אחד ולא יותר' ואני מחפש נוער שתהיה בהיכלו אמונה אחת ואין אחרת, ודי לו בזו, ואף יתפאר בה ויחשיבנה על כל שאר האמונות. בראשית ברא אלקים את האומה, כל מה שעוזר לתחייתה – קודש הוא, כל מה שמפריע – טומאה, כל מי שמפריע – שחור הוא, שחורה אמונתו, שחורים דגליו.
"שנית – כשרון להאמין באמונה שלמה ולחשוק במלוא-חשק. רבו יותר מדי בימינו הזהירים והמתונים; כל מה שידוע להם מחכמת הציונות – זהו הקושי הגדול אשר בהגשמתה, המעצורים ואבני הנגף: על כן, ולמען הראות את פכחותם ובגירותם, הינם מכריזים מכל הגגות שאין כוונתם, חס וחלילה, להשיג מטרות גדולות, מדינה לאומית, ארץ כולה שלנו, ארץ די רחבה להציל ולקלוט את כל מה שכדאי להציל מתוך המוני עמנו – חס וחלילה, הלא אינם 'נאיווים', הלא נבונים ומלומדים המה. ואני מחפש נוער שיהיה נאיווי בטבע, בשירי הומירוס, כעשרת הדברות: ידוע ידע את הקושי, אבל גם להאמין ידע, להעיז שאיפה עד הקץ, לשער השגות המגיעות עד גבול האופק. כן, מדינה עברית; כן, ארץ שכולה שלנו; כן, ארץ די רחבה להכיל את כל אלה שיבואו.
"שלישית – ברזל. כמו בימי השופטים, כי גם עתה יש ברזל ורכב לפלישתי ולא לנו. כבדו ולימדו את מלאכת הברזל.
"רביעית – נימוסו של בן-מלך. אין לך אריסטוקרטיה בעולם השווה ליהודי. אין בינינו פליבאים: מי שהוא פליבאי איננו עברי. אני מחפש נוער אדיב בדברו לזקן ולילד, טהור בכל הרהוריו, יפה בכל תנועותיו, שקט בזעם. מושיט יד-עזרה לחלש, לאביון ולגר, עם שכל ההדיוטות שלו נגידים הם ועל כן ידעו לנהוג בענווה, צבא שכל אחד מחייליו הוא שר בנפשו".
ואם כבר מדברים על בית"ר, אני קורא למשרד החינוך לחזק את תנועות הנוער הציוניות, ובמיוחד את תנועות בית"ר והנוער הלאומי, הקרובות כמובן ללבנו.

גם כמשורר, כסופר, ז'בוטינסקי מגייס את כל כישוריו הספרותיים לחינוך הדור ולהכשרתו. קחו למשל את הרומן המופלא "שמשון", שראה אור שוב באחרונה, בתרגום מחודש, רומן מופת, מרתק, קריא ומהנה כשלעצמו, אבל יחד עם זאת בעל תוכן חינוכי, אקטואלי.

פיסגתו היא צוואתו של שמשון הז'בוטינסקאי לבני עמו, שהיא גם צוואת ז'בוטינסקי לנו: לקבוץ ברזל – דהיינו, לאגור ולפתח כלי נשק, לשים עליכם מלך – דהיינו לכונן שלטון, ממשלה, משפט, משטרה, סדר וחוק, וללמוד לצחוק – דהיינו לדעת לחיות חיי יומיום בריאים, מהנים, תרבותיים.

שיר בית"ר ("מגוב רקבון ועפר"…), המוכר לכולנו, הוא תמצית החינוך שאליו הוא חותר, להקים גזע, גאון ונדיב ואכזר. אבל במיוחד שיר הנדר, שהוא מעין מניפסט לחינוך בגירסת זאב ז'בוטינסקי. השיר מחולק לשבעה בתים, כל בית יש לו מלה ככותרת, וכל בית מחנך את הקורא לפעול בשירות העם והאומה.

הארכתי במקצת ועדיין הגשתי לכם רק על קצה המזלג ממשנתו החינוכית- האדיאולוגית של אבי תנועתו, המנהיג הציונית, שכנסת ישראל חוקקה לפני כארבע שנים את חוק הנצחת אישיותו ופועלו.

אני מזמין אתכם אל היכלו של זאב ז'בוטינסקי, אל מכון ז'בוטינסקי, המוזיאון והארכיון, בכל פעם שאתם נקלעים לפעילות פוליטית ואחרת בבניין זה, בית ז'בוטינסקי. אני גם מזמין אתכם לגלוש באתר האינטרנט העשיר של מכון ז'בוטינסקי כדי לקרוא בבתיכם, בזמנכם הפנוי, פרקים מתורתו של אחד המחנכים הגדולים ביותר בתולדות העם היהודי, שכולנו צריכים להיות גאים בו, גאים בהיותנו חברים בתנועה האמורה להיות נושאת הלפיד שלו.

בהצלחה לשדולה החדשה, בהצלחה לשר החינוך בהגשמת שליחותו חינוכית-ערכית, ובהצלחה לכולנו.

אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר

Related posts

אלו מועדי הועידה הרביעית של הליכוד

קבוצת המייסדים מחויבת ליושר ויושרה

אלי חזן

הבירוקרט אשם/מאת:ברוך מעיין

אריק זיו ויזר

רק המתפקדים יכולים

אריק זיו ויזר

רשימת המועמדים בסניף שדרות

אריק זיו ויזר

איפרגן מבקש למנוע כינוס המרכז היום

אלי חזן

השאר תגובה

דילוג לתוכן