18.5 C
תל אביב
8 בדצמבר 2021
ליכודניק
דעות

הפסקת מימון המחרימים – צעד לגיטימי מול מחאה בלתי לגיטימית

לאחרונה יצאו עשרות אנשי קולנוע וטלוויזיה בקריאה נגד שרת התרבות, לימור לבנת, אשר יוזמת מהלך להפסקת מימון לאמנים מחרימים.

אנשי הקולנוע כותבים – “מימון התרבות הוא אחד ממאפייניה של מדינה דמוקרטית, לא כלי לאיום והשתקת אזרחים. תרבות אמורה בין היתר לשקף את המציאות בה אנו חיים על כל בעיותיה, ולא לשמש שופר תעמולה למשטר זה או אחר”.

           

ובכן, יש צדק בדבריהם. אכן תרבות מטרתה לשקף המציאות בה אנו חיים, מטרתה להעביר ביקורת על המצב הקיים ולמחות נגד השלטון.

את כל המטרות הללו משיגים אנשי התרבות בישראל זה עשרות שנים. החל בתערוכות נגד מה שמכנים האמנים “הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים” וכלה בסרטי קולנוע על מלחמות לא צודקות ועוולות חברתיות אשר המדינה מייצרת.

אם ניתן להגדיר כ”מוצג תרבות” כל ציור, תערוכה, הצגה וסרט, אזי סביר להניח שכל אזרח אשר עוקב במידה מסויימת אחר עולם התרבות הישראלי, יצליח למנות על יד אחת בלבד את כל מוצגי התרבות, אשר מבטאים השקפה כלשהי מהצד הימני של המפה הפוליטית. זאת על אף שהמרכז-ימין נמצא בשלטון במדינת ישראל למעלה משלושה עשורים, להוציא הפסקות קצרות.

לו היה השלטון בישראל “פשיסטי” כפי שזועקים בימים אלה אנשי האמנות ללא הרף, הרי שהוא היה מזמן פועל לשינוי מצב זה. סביר להניח שאכן הסיבה לכך שממשלות הימין מדירות רגלן ואינן מתערבות בעולם התרבות הוא החשש מקריאות ה”פשיזם” של השמאל. זאת, כמובן, על אף העובדה כי אין דבר פשיסטי בהכנסת פלורליזם בכל תחום, כך גם בתחום התרבות.

 

חשוב לזכור כי הימין אינו הגיע לשלטון באורח פלא. הציבור הוא שבחר בכל מערכת בחירות כנסת ימנית יותר ויותר. אם כך, יש שישאלו כיצד נוצר מצב בו בקרב אנשי האמנות כלל אינו קיים ייצוג להשקפות בהם מחזיק רוב הציבור? האם בחסות הרצון לשמור על זכותו של המיעוט להתבטא נוצר מצב בו קולו של הרוב כלל אינו נשמע?

גורם בכיר בעולם הקולנוע אמר לי השבוע כי כלל לא מדובר במצב מקרי. לדבריו, במשך שנים הדעה הרווחת בתחום היא שיש לשמר את ההומוגניות בו ולהמנע ככל הניתן מקידום גורמים בעלי אג’נדה שונה. לטענתו, בשל ההליכה הכללית של הציבור הישראלי ימינה, לא נותר לשמאל המסורתי אלא להאחז במוקדי הכוח וההשפעה שלו.

 

כך נוצרה עם השנים סימביוזה הזויה בין “עולם התרבות הישראלי” לבין השלטון ורוב הציבור. מערכת הכללים הייתה ברורה – הממשלה אינה מתערבת בתרבות, ממשיכה לממן את מוסדותיו בהתאם לשיקולים הכלכליים בכל תקופה. אנשי התרבות, לעומת זאת, מנצלים מימון זה לתקוף את המדינה הן בארץ והן בחו”ל, אך אינם עוברים את הגבול. הציבור מבקר בתאטראות, צופה בחוסר האיזון ובהשקפות הקיצוניות של האמנים. האמנים מצדם נהנים מפופולריות פיקטיבית ואינם מבחינים בין הערכה רבה לכשרונם, לבין זלזול וגיחוך על התוכן הפוליטי אותו הם מציגים.

 

הבעיה החלה כאשר אותם אנשי אמנות ותרבות עברו את הגבול. אין כאן מקום לטעות – הטלת חרם על היכל התרבות באריאל שקולה להטלת חרם על תושבי אריאל. כלומר, הטלת חרם על אזרחים שווים בחוק במדינת ישראל. מדובר בנקיטת אפלייה ע”י קבוצה שכל חייה מטיפה לשוויון ללא הבדל דת, גזע, מין או מיקום גיאוגרפי. ספק אם קיים איש תרבות אשר אינו קרא את ג’ורג’ אורוול, אך מסתבר שרבים מהם טעו בהבנת המסר. לדעת האמנים, כך נראה, כל החיות שוות, אך יש כאלה ששווות פחות.

 

אנשי האמנות יצאו למאבק אזרחי ובטוחים כי תגובת המתנגדים למאבקם הינה פוליטית. הם אינם מבינים כי המאבק של מתנגדי החרם נגדם, ובהם אחדים משרי הממשלה, אינו מאבק פוליטי. זהו מאבק אזרחי, מאבק חברתי, נגד הטלת חרם על תושבים במדינת ישראל. כיצד יכולה מדינת ישראל להרשות מצב בו חלקים מאזרחיה מופלים לרעה באופן גורף? כיצד יכולה המדינה להגיב אם המפלים שייכים לקבוצה הזוכה ממנה למימון מתמשך?

הרי שתיקה של הממשלה בנושא זה כמוה כהסכמה לכך שהטלת חרם על ישראלים הינה צעד לגיטימי. אם תעבור על חרם זה בשתיקה, כיצד תוכל להלין על חרם של אנשי האקדמיה מבריטניה או של ועד הספנות בשוודיה?

 

אנשי התרבות, אשר מתהדרים בנאורותם, אינם מבחינים בין לגיטימיות של מחאה נגד מה שהם מגדירים כעוולה אזרחית, לבין אי-לגיטימיות של נקיטת צעד מחאתי אשר בעצמו גורם לעוולה אזרחית אחרת.

ראוי שאנשי האמנות ישימו סוף להצגה בה החלו עם גל התגובות הזועם לפרסום מכתבם הראשון. ממשלת ישראל והציבור הישראלי אינם מתנגדים לזכותם להביע את דעתם הפוליטית, לא מעל גבי העיתון ולא מעל בימת התאטרון. הם הרי עושים זאת במשך שנים באין מפריע.

ההתנגדות של ממשלת ישראל והציבור הישראלי הינה אך ורק להטלת חרם וביזוי תושביה. לכך מדינת ישראל לא תיתן יד. מובן שהיא אינה יכולה לאלץ אמנים להגיע למקום אליו הם אינם רוצים להגיע. לכן הפסקת המימון, אשר הוצעה ע”י שרת התרבות לבנת, הינו הצעד היחיד בו ניתן לנקוט.

האמנים מצדם, אם בחרו לעבור ממחאה לגיטימית למחאה בלתי-לגיטימית, ראוי שיצטרפו לשורה הראשונה של האידיאולוגים ברחבי העולם ויקבלו עליהם את השלכות מחאתם.



אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמןלפנות להנהלת האתר

אולי גם זה יעניין אותך

Help

אריק זיו ויזר

ימי בין המיצרים התשס”ט/ארי בוסל, ממרחקים

אריק זיו ויזר

כמה הערות על אלשיך : מדריך קצר לאנשי שמאל

אריק זיו

כן, לראש ממשלה מגיע יותר

אריק זיו ויזר

רודפים את לבני

אריק זיו ויזר

מסדר הכשלונרים הישראלי מאת: עו”ד אריאל בולשטיין

אריק זיו ויזר
דילוג לתוכן