16.5 C
תל אביב
9 בדצמבר 2019
ליכודניק
יוסי אחימאיר

דרבן זה כאן, ב"הארץ" /מאת:יוסי אחימאיר

מזל טוב לארי שביט להולדת בנו. מיהו ארי שביט? פובליציסט בכיר ב"הארץ", שמפציע לעתים קרובות מעל מסכי הטלוויזיה, בעל עמדות דעתניות אך מזגזגות. בנוף "הארץ" הוא חריג במקצת, איננו איש השמאל המצוי, נימות לאומיות-ציוניות מבצבצות לעתים מבין השורות שעליהן הוא חתום. והנה הוא מקדיש מאמר שלם תחת הכותרת "אפטימיות" כדי לבשר לכל על מאורע משפחתי משמח שארע לו – הולדת הבן. המאמר ("הארץ", 14.4.09) מלבב למדי. למראה הרך שנולד לשביט במז"ט, יחד עם עוד 16 תינוקות – תפוקת לילה אחד בחדר היולדות בית החולים איכילוב – נתקף העיתונאי בפרצי אופטימיות.
לרגע דומה עלינו, הקוראים, שנולד פה סקופ: מסתבר שגם עיתונאים יולדים. כן, כן. מסתבר, שאפשר ללדת לא רק מאמרים וכתבי-אישום כלפי בני עמך…
אבל אם הפובליציסט המאושר, כמו שאר קוראי "הארץ", קרא כמוני את מאמרי הקולגות שלו ביום ובעמוד שבו פורסם מאמרו על האירוע המשמח שנפל בחלקו – ספק אם תהיה לו סיבה לאופטימיות.
מנינו שם לצד מאמרו ה"חיובי" של שביט עוד ארבעה מאמרים שמציירים ישראל תוקפנית, מלאת יוהרה, פושעת וגזענית. ובין הכותבים – שני סופרים תבוסתניים, כמה אופייני. זוהי מנה יומית-אופיינית, שמקנה "הארץ" לקוראיו דרך קבע, ומה מוזר שאת הפסיפס הדכאוני הזה שובר מאמר יוצא-דופן על הרך הנולד לפובליציסט הבכיר.
ענר שלו, סופר, מציע במאמרו באותו יום להפסיק את דרך פעולתו ההתקפית של צה"ל ולהסתפק במערכות הגנה פאסיביות. העובדה שהמלה הגנה מופיעה בשמו של צה"ל אינה זכורה לו. עלינו להתקפד וחלילה וחס לא להעביר את המלחמה לטריטוריה של האויב.
"ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" – זה נכון בכדורגל וזה נכון גם בביטחון ישראל. להסיק מסקנות הזויות רק בגלל שתי מלחמות כושלות, שניהלה מנהיגות כושלת ומקרית – זוהי שטות גמורה, בלשון המעטה. זהו מתכון להחלשת ישראל המאויימת תמידית בטרור טילים ומתאבדים, ומירשם להזמנת תוקפנות נגדנו בנסיון להביא סוף סוף לחיסולה של המדינה היהודית.
טוב, סופר גם אם הוא יהודי אינו בהכרח צריך להיות גם אסטראטג, או מבין גדול בצבאיות ובענייני המזה"ת. אבל למה לתת לו את הבמה לפירסום דברי שטות שאינם בגדר ספרות בדיונית?
הסופר השני הוא יצחק לאור. לא נתעכב עליו ארוכות. הלה מאשים כדרכו בקודש את עמו במעשי זוועה, ר"ל. לעומת ישראל, האויב הוא צדיק גמור, קרבן הכיבוש שלנו. שונאי ישראל לא יוכלו להשמיץ אותנו טוב ממנו. לא במאמר זה ולא במאמרים אחרים שהוא מפרסם ב"הארץ" ובבימות אחרות, בין שיר לשיר. דרבן זה כאן, מעל דפי "הארץ", לא בהכרח בז'נווה.
הפובליציסט הוותיק של "הארץ" יואל מרקוס הולך תמיד בעקבות מי שתידרך אותו אחרון. לכן, יש שעמדותיו אינן הולכות תמיד בתלם המקובל ב"הארץ". הפעם עיקר הטענה אליו היא, שהוא מטעה בעובדות.
הערבויות לקליטת העלייה שעמדו האמריקאים להעניק לישראל ב-1991 לא עוכבו בגלל ועידת מדריד, כפי שמר מרקוס מסביר לקוראיו במאמרו באותו יום ובאותו עמוד, אלא בגלל עמידת ראש הממשלה יצחק שמיר על זכות ההתנחלות בכל רחבי ארץ-ישראל. ראש הממשלה שמיר הלך לוועידת מדריד רק לאחר שמולא התנאי בל-יעבור שלו, שתהא זו פתיחה טקסית רבת משתתפים למו"מ ישיר, דו-צדדי, ולא ועידה בינלאומית.
לבוש-האב היתה מחלוקת עם שמיר בעניין ההתנחלויות, אבל שררה ביניהם הבנה מוחלטת הן במדריד והן במלחמת המפרץ. ראש הממשלה שמיר הוכיח במדיניותו, כי לא בהכרח עמידה על משמר האינטרסים של ישראל מערערת את היחסים עם הידיד היושב בבית הלבן.
זה היה נכון לפני 18 שנה וזה נכון גם כיום, כאשר בראש הממשלה עומד בנימין נתניהו ושר החוץ הוא אביגדור ליברמן. אמנם, יש להיזהר מלמתוח את החבל ביחסים עם אמריקה. יש להתחשב, ויותר מאשר להתחשב, בעמדת ארה"ב, אבל גם לדעת לעמוד על שלך ועל משמר האינטרסים שלך ובמהלכי מדיניות נכוחים להביא להבנת המעצמה הגדולה, הידידותית באמת, לעמדותיך. זה לא בלתי אפשרי גם בימי הנשיא ה"חשוד" אובאמה.
הגענו למאמר הרביעי באותו גליון של "הארץ" ועליו חתום שמואל טולידנו. הלה, "יועץ לעניינים ערביים", ערביסט יהודי, אף הוא איש שמאל מוצהר, מציג תמיד עמדות חנפות כלפי הלבאנט והאיסלאם. טולידנו זה מקבל את הבמה כדי להצדיק במאמרו לחלוטין את התבדלות ערביי ישראל מן המדינה. עד כדי כך הרחיק לכת בזו הפעם, שהוא מאשים כמובן את הרוב היהודי בכך שחרבם של ערביי ישראל שלופה נגדו.
אכן, אפשר להיות אופטימי למקרא מאמר אחד יוצא-דופן, שהבליח כשביט מעל עמודי "הארץ", ולקוות ש"לא אבדה התקווה", כדברי האב המאושר, לנוכח נתוני תפוקת הילודה הגבוהה של ישראל (מי אמר שיש לנו בעייה דמוגרפית חריפה?). כל זאת עד שמגיעים למנה היומית הגדושה של מאמרים מעוותים, חדורי רגשי האשמה עצמית.
ונא שימו לב: באותו גיליון מלא פסימיות של "הארץ", הפלא ופלא, דוקא לא נכלל מאמר חתום בידי גדעון לוי – גדול המקטרגים שופכי הארס, שביקורתו כבר מזמן העבירה אותו על דעתו, אבל לרשותו עומדת תמיד הבימה הניתנת לו ב"הארץ" לכתוב ולהשמיץ ככל שיחפץ. הוא שאמרנו: דרבן זה כאן, זה "הארץ".

Related posts

אהוד אולמרט – לאן?

אלי חזן

לא שומע, לא יודע /מאת:יוסי אחימאיר

אריק זיו ויזר

הימין מתחזק, האקדמיה משמאילה /מאת:יוסי אחימאיר

אריק זיו ויזר

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית

אריק זיו ויזר

צאתך לשלום, ג'ורג' בוש /מאת:יוסי אחימאיר

אריק זיו ויזר

נוסחת פז לעשייה מדינית/מאת: יוסי אחימאיר

אריק זיו ויזר

השאר תגובה

דילוג לתוכן