30.5 C
תל אביב
12 באוגוסט 2020
ליכודניק
אפרים אבן

דברי ימי מחתרת לח"י

נחמיה בן-תור: ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י), הוצאת "יאיר" ע"ש אברהם שטרן, חמישה כרכים, תש"ע – 2010.                                                                                                                     

62 שנים ויותר אחר  תקומתה של מדינת ישראל, משאת נפשם של לוחמי  לח"י, כמו גם של לוחמי האצ"ל ושל לוחמי ה"הגנה", יוצא לאור ספר זה, ספר "תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)" (להלן – "ספר  לח"י"). חמישה כרכים בספר זה והוא בא לתאר את ההיסטוריה של מחתרת לח"י למן ייסודה, בעקבות הפילוג מן האצ"ל, ועד לאחר התפרקות תנועת "הלוחמים", התנועה המדינית שהקימו יוצאי  מחתרת לח"י עם הקמת המדינה, לאחר עלייתם מן המחתרת.

 

שלושת ספרי ההיסטוריה ה"רשמית" של  המחתרות הציוניות

ראוי אולי לציין כי כבר לפני יותר משלושים שנה נסתיימה הוצאתם לאור של שני הספרים הגדולים המתארים את תולדותיהם של שני ארגוני המחתרת הציונים האחרים; "ספר תולדות ההגנה" (להלן – סת"ה) בן שמונת הכרכים  המתאר את תולדות ה"הגנה", ו"מערכות הארגון הצבאי הלאומי" (להלן – "מערכות האצ"ל") בן ששת  הכרכים, המתאר  את תולדות  האצ"ל. את סת"ה כתבו כמה אישים, אך האיש שחותמו טבוע על הספר הוא  יהודה סלוצקי (1915 – 1978), שנודע במחקריו על תנועת הפועלים היהודית ועל העיתונות היהודית ברוסיה. את "מערכות האצ"ל" כתב דוד ניב (1915 – 1988),  איש בית"ר ולוחם האצ"ל,  אשר בשנים שאחר הקמת המדינה  עמד גם כמה שנים  בראש ההנהגה העולמית של בית"ר ("השלטון").

על הלח"י אמנם נכתב רבות, אלא שדווקא הספר שלפנינו, ספר לח"י, הוא שאמור לתאר  את ההיסטוריה ה"רשמית" של לח"י, מנקודת הראות של יוצאי לח"י וארגונם, ולפיכך יש לברך על הופעתו גם אם בא לעולם באיחור. זהו  מפעל יחיד של   נחמיה בן-תור, מוותיקי לח"י, משפטן בהשכלתו, שחיבר ספרים רבים, בהם על מחתרת לח"י ועל נושאים משפטיים. ראוי אולי להוסיף כי בעוד שסת"ה ומערכות האצ"ל ראו אור בהדרגה, כרך אחר כרך, השכיל  בן-תור לפרסם את כל חמשת הכרכים של ספרו בבת אחת, וגם על כך יש לברך. אגב, בעמ' 519 של כרך ה' בספר מובאת רשימת  כל הספרים שכתב, אלא שבלתי ניתן לדעת  על-פיה אם מספרם הכולל הוא אחד-עשר  ושמא רק שמונה.

 

פרקי היסטוריה

יש בספר הרבה  פרקים מעניינים  בתולדות לח"י, למן ייסודה על ידי מחוללה, אברהם שטרן, הוא יאיר ז"ל, ועד להתפרקותה של תנועת ה"לוחמים", התנועה המדינית מיסודה של מחתרת לח"י, שהוקמה סמוך להקמת המדינה. כך, למשל, מביא תת-הפרק "קול המחתרת העברית" שבכרך ב'  (עמ' 354 – 356) את סיפור תחנת השידור של לח"י. על-פי האמור פסקו לאחר רצח יאיר שידורי הרדיו החשאי של לח"י למשך כשלוש שנים, וחודשו רק בדצמבר 1945, עם תחילת פעולות "תנועת המרי המאוחדת". המחבר מתאר בתת-פרק זה כיצד הצליח בנימין גפנר,  איש לח"י ששירת בצבא הבריטי באיטליה, להבריח  משדר לארץ-ישראל, חרף נקודות הבידוק הבריטיות בגבולות הארץ, ולאפשר בכך את חידוש שידורי הלח"י המחתרתיים.

על בית הדפוס שבו הדפיסה מחתרת לח"י את דבריה לקהל הרחב, מספר תת-הפרק "בית הדפוס ותחנת השידור" שבפרק עשרים ושישה של כרך ב'  בספר (עמ' 345),  אלא שעל אף שם תת-הפרק אין הוא   מביא אלא את סיפור בית הדפוס בלבד. מתברר כי תחילה פעל הדפוס ברעננה, אחר כך  בבית אריזה של פרדס ששכן ברחוב רש"י בבני-ברק  (עורכי הדין מקס זליגמן ומקס קריצ'מן, כותב המחבר, היו האפוטרופוסים על הפרדס, והם שהרשו ללח"י להקים שם את בית הדפוס שלו), ולבסוף במרתף בית מס' 34 ברחוב יחזקאל בתל-אביב.

יש בספר גם תיאור נרחב על פעילות לח"י בהרבה  ארצות אחרות, בהן מצרים, עיראק, איטליה, צרפת, בריטניה, בלגיה, בולגריה, צ'כוסלובקיה וארצות-הברית.

כן יש בספר  כמה סיפורים מרתקים על לוחמי לח"י. הנה שניים מהם:-

ללוחם דב ברמן, שהגיע ללח"י מ"השומר הצעיר", קראו חבריו במחתרת "עוזי הג'ינג'י".   המחבר מתאר אותו כלוחם אגדי, שמעטים היו כמוהו בכל מחתרת לח"י. אלא שלרוע מזלו זיהתה אותו אחת  ממכרותיו כשהשתתף פעם בפעולת שוד בבנק ברקליס בתל-אביב, וכך שמו הבריטים  את ידם עליו. אך כיוון שלבריטים לא היו די ראיות נגדו,  שמוהו במעצר במחנה לטרון. אלא שעוזי הנועז  גמר אומר שלא להיות עצור  יותר מיומיים. כשהוא מצוייד בצבת ולגופו גופיה ותחתונים בלבד יצא בלילה השני לשהותו בלטרון אל גדרות המחנה, חתך גדר אחר גדר,  עד שיצא מתחומי המחנה. הוא הגיע אל הכביש, ושם אסף אותו למכוניתו  נהג מונית ערבי, שהאמין לסיפורו כי נחטף על-ידי שודדים אשר שדדו  את בגדיו ואת כספו. הנהג הערבי הסיעו חינם אל קיבוץ חולדה, וכבר ביום המחרת התייצב עוזי לפני מפקדיו.  כעשרה חודשים אחר כך הוא נפל בקרבות מלחמת העצמאות על ירושלים ( כרך ד', עמ' 235 – 236).

סיפור מעניין אחר הוא סיפורו של יהודה לוי (שמואל), יהודי יליד יוון, שעלה לארץ ב-1935, התגייס לפלוגת בית"ר ואחר כך הצטרף ללח"י ובשל כשרונותיו מונה ב-1946 כראש המחלקה הטכנית של הארגון. לתועלת המחתרת השכיל לוי לפתח סוגי נשק וחומרי נפץ, וכן בנה בונקרים וסליקים. אלא שעם החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל סבר לוי כי על הלח"י להתפרק מייד ולמסור את אמצעי הלחימה שלו ל"הגנה". מרכז לח"י לא קיבל עמדה זו,  אך לוי נשאר איתן בדעתו, ועל פי הכתוב הודיע כי יפעל על-פי דעת עצמו. בן-תור כותב כי "כשלא נמצאה כל דרך למנוע ממנו את ביצוע איומיו, הועמד לדין המחתרת", ועל-פי הוראת  מרכז המחתרת הוצא להורג. משפחתו הביאה אותו לקבורה בנחלת-יצחק.

34 שנים אחר כך, מוסיף המחבר,  הוחלט על צירוף שמו לרשימת חללי לח"י, ולידי אביו, שהיה אז כבן 100, נמסר  אות עיטור לוחם המדינה ועיטור לח"י,  שלהם היה זכאי בנו (כרך ד', עמ' 374, 375).  

 

מובאות, הרבה מובאות

רבים מכותבי ההיסטוריה משלבים בחיבוריהם  מובאות.  אלא  שבספר לח"י כמות המובאות אדירה. מתברר כי  חלקים  רבים של כל אחד מחמשת כרכי הספר אינם  אלא מובאות מתוך כרוזי לח"י ופרסומיו, היינו דברים שכתבו אז, בימי המחתרת ובמוצאיהם, ראשי מחתרת לח"י ועוד  אנשים אחרים.  "אנשים אחרים" אלה היו בימי המחתרת שלושה בלבד. המחבר מזכיר אותם בשמותיהם בכרך ב', עמ'  346 של ספרו,  והם עמנואל כץ, פנחס גינוסר ומרדכי שלו (שירים). רק ערב יציאת הבריטים מהארץ ואחריה, כשלח"י פעלה בגלוי ולרשותה עמד גם  עיתון ערב ("מברק"), גדל  בהרבה מספר הכותבים בביטאוני  הלח"י וה"לוחמים".  מתקופה זו יש גם פרוטוקולים של ישיבות ושל דיונים, וגם מאלה מביא בן-תור  מובאות בשפע רב.

כבר בפרק הראשון של הכרך הראשון נוכח הקורא לדעת  כי כל השער הראשון של הכרך, היינו  הפרק הראשון "הרקע ההיסטורי: המולדת והעם", הפרק השני "הרקע ההיסטורי להתבססות השלטון הבריטי בארץ- ישראל" והפרק השלישי "השלטון הבריטי בארץ-ישראל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה",  כל אלה  פורסמו בשעתם על-ידי מחתרת לח"י, ואחר כך קובצו ב"כתבים" של לח"י, ומשם הביאם המחבר. גם הפרקים האחרים של הכרך הראשון  כוללים חלקים שלמים של מסמכים שפורסמו בשעתם על-ידי לח"י. הוא הדין בכרכים האחרים של הספר.  כרך ב' של הספר, למשל,  המתאר את השנים 1944 – 1945, מכיל 403 עמודים. ב-23 מאלה  הביבליוגרפיה, המפתחות וכו', ב-34 מהם התמונות, וב- 200 מהם, בהערכה גסה, דברים שפורסמו בשעתם על-ידי מחתרת לח"י, ועתה מובאים שוב בשלמותם. כיוצא בזה, למשל,  הכרך השלישי, המתאר את שנת 1946: מתוך  383 עמודיו, תופסים הביבליוגרפיה, המפתחות וכו'  27 עמודים, התמונות  – 32 עמודים, והמובאות, שוב בהערכה גסה, כ-137 עמודים.  הכרך עב הכרס ביותר בספר הוא כרך ה'.  546 עמודים בכרך זה, המתאר את תולדות לח"י "אחרי הקמת המדינה", היינו מאז גיוס לוחמי לח"י לצה"ל ועד לאחר פירוק מפלגת "הלוחמים". וב-336 מהם, בהערכה גסה, מביא המחבר מובאות. כיוון שחבר מרכז לח"י נתן ילין מור נבחר בינתיים לאסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, ומעל דוכנה נשא דברים בשם "הלוחמים", כלל משום מה המחבר בכרך גם  הרבה מובאות מדברי ילין מור בבית המחוקקים העברי, אף שלחלק גדול מהן (כגון לדברים על קליטת העלייה והמלחמה ביוקר החיים ולדברים על תפקוד הממשלה) אין שום קשר ישיר ללח"י ולתולדותיה.

ומשום מה החליט בן-תור להביא את רובן ככולן של המובאות בשלמות, כאילו היה נגרע משהו מערכן לו היה המחבר מביא  רק את עיקריהן,  כמו למשל, במובאה שבה עדותו של ישראל לוי, לוחם האצ"ל שפיקד על פעולת מלון המלך דוד בירושלים (כרך ג', עמ' 134). אגב, עדות ישראל לוי היא  אחת המובאות הלא רבות בספר לח"י של דברי  אדם שלא נמנה עם לוחמי לח"י.

והמובאות שמביא  בן-תור בספרו הן משום מה כמעט  תמיד  כפי שראו אור בשעתן, היינו  ללא הערות שוליים שיסבירו וירחיבו. מדוע? הרי מאז מלחמת המחתרת קם דור חדש, שלרבים מאוד ממנו בלתי ידועים, אף זרים  לחלוטין, הרבה מהשמות ומהמושגים של אותם ימים! הנה, למשל, נאומו המרשים של  לוחם לח"י אנשל שפילמן במשפטו (עמ' 61 – 66 בכרך ב'): גם אם נסכים שאת השמות  "שיילוק" ו"דישראלי" אין צורך להסביר כיוון שבגוף הנאום מרחיב שפילמן את הדיבור  עליהם,  האם אין צורך להסביר מושגים ושמות אחרים כגון "דה-גול",  "מוסליי" ואפילו "סטרומה", המופיעים בנאום?! ראוי להוסיף עם זאת כי אם במסמך המקורי, שמשם מביא המחבר את המובאה, יש הערות, מביא גם בן-תור אותן. כך, למשל, הוא מביא בכרך ה'  דברים מתוך הפרוטוקולים של ישיבות ועידת מפלגת "הלוחמים" כפי שהביאם  פינחס גינוסר בספרו "בצאת לח"י מן המחתרת". הדברים מובאים עם הערותיו  מרחיבות הדעת  של גינוסר.

ועוד בעניין המובאות הרבות שבספר: לא תמיד  מציין המחבר  ממתי הן.  הנה שתי דוגמאות בלבד: בעמ' 371 – 377  של  כרך ב'   מביא  המחבר דברים תחת הכותרת "עורף ציבורי"  שראו אור ב"החזית", גיליון ו',  ובעמ' 186 – 200 של כרך ג' מובא במלואו הפרסום "הצד הטכני של המחתרת". אך ממתי בדיוק הדברים? מדוע לא צויינו תאריכי פרסומיהם?

ועוד הערה אחרונה בעניין זה: את רובן ככולן של המובאות מביא המחבר באות מודגשת.  אך יש הרבה מובאות שהובאו באות רגילה (למשל פרק א' בכרך  הראשון "הרקע ההיסטורי:המולדת והעם"), ויש מובאות שרק חלק מאותיותיהן מודגש (למשל  המסמך על "מדיניות  ההרס הכלכלי של השלטון הזר בארץ",  המובא בעמ' 253 – 257 של הכרך הרביעי).

 

חידוד ההבדלים

הפרישה מהאצ"ל שבעקבותיה קמה לח"י הייתה מכאיבה מאוד. המחבר קובע בצדק כי "הפילוג בין חלקי הארגון גרם לתופעות חמורות ביותר…התלקחו מריבות קשות, מלוות בהסתה, איבה, השמצות הדדיות, חטיפת מחסני נשק, שלא אחת נתלוו בתגרות ידיים ובאלימות" (כרך ב', עמ' 114), ויש בספר  ביטוי ל"מריבות קשות" אלה.

אך אם עוד ניתן "להבין" את הסגנון הקשה של דברי לח"י מהימים שבסמוך לפילוג, כיוון שנאמרו ונכתבו בעידנא דרתחא, קשה, אף קשה מאוד, להבין את דברי ראשיו בימים שאחר כך. מהעיון בספר עולה כי גם בימים שבהם פיקד  מנחם בגין על האצ"ל,  התאמצה מאוד לח"י  "לבטל" את האצ"ל,  להתייחס אליו כאל ארגון שאבד עליו הכלח, כאל גוף אשר לא ממנו תבוא התשועה לעם ישראל.   כך, לדוגמה, קורא המחבר לפרק חמישה-עשר שבכרך ב'   "הכרזת 'המרד' " (ואת המילה "המרד" הוא מביא   במרכאות כפולות!). אמנם מודה המחבר בחצי פה כי "הכרזת המרד" הייתה "מאורע בר חשיבות", וכי אף שכמה ממפקדי האצ"ל התנגדו למינוי מנחם בגין כמפקד האצ"ל, עובדה ידועה, הרי  בסך הכל  הוא, בגין, "מילא אחר הציפיות שתלו בו חבריו בארגון". אלא שמבין השיטין של דבריו עולה  זלזול כלשהו באצ"ל.

מתברר, למשל,  כי גם בחודש שבט תש"ד, לאחר שהבריטים נוכחו לדעת כי רצינית כוונתו של האצ"ל בפיקודו של בגין,  שכן הותקפו כבר אובייקטים שלטוניים שלהם  בשלוש הערים הגדולות, פרסם ילין מור  ב"החזית" של לח"י, גליון ח' מחודש שבט-אדר תש"ד, דברים קשים על האצ"ל. בספרו "לוחמי חירות ישראל: אנשים רעיונות עלילות"[1] הביא ילין מור רק קטע מהדברים הבוטים  האלה,  וראה שם עמ' 177, 178. כנראה שמפני שהגיע למסקנה  כי טעה בשעתו בקביעותיו, לא הביא  ילין מור את כל מה שכתב ב"החזית". לא כן בן-תור. משום מה החליט זה להביא   את כל דברי ילין מור, אף שכל אדם בימינו יודע כי גם בשעת כתיבתם לא היה  בהם ממש. בדבריו ב"החזית", שכאמור  מביאם  בן-תור שוב בשלמות, קובע ילין מור כי  כי  מלחמתו של האצ"ל בבריטים (גם את המילה "מלחמה" הוא שם  בכרוז במרכאות כפולות!) לא נועדה אלא "לשימוש פנימי בלבד"(!), לשם השגת   שלוש מטרות אלה:

א)      להשקיט את אי שביעות-הרצון בתוך שורותיהם (=של אנשי האצ"ל) גופן

בגלל אי-הפעולה וההשלמה עם "המשטר האנטי-ציוני".

ב)      להופיע בפני ההמונים כלוחמים לזכויותיהם, ועל-ידי כך לזכות בקולותיהם

בבחירות  הקרובות לאסיפת הנבחרים.

ג)       לזכות בתמיכתם של חוגים כלכליים ידועים, שאינם רוצים לשלם מס-הכנסה, למשל…(!) (כרך ב', עמ' 115).

בהידרשו להתקפות האצ"ל על האובייקטים הבריטים מוסיף וקובע ילין מור: "הזמנים הטובים של אופורטוניזם באיצטלה של גבורה – עברו לבלי שוב…מלחמת השחרור העברית לא תהיה פלסתר, שלא יהפכוה לקריקטורה" (!)(כרך ב', עמ' 115, 116).

 

למקור הביטוי "השלטון הזר"

בהקשר זה ראוי אולי לדון גם במקור הביטוי  "השלטון הזר".

המחבר מביא כרוז של האצ"ל מאפריל 1937 שבו מדובר על "השתעבדות לשלטון זר" של הסוכנות היהודית, וקובע כי  ייחודו של הכרוז הוא בכך שמופיע בו בפעם הראשונה הביטוי "שלטון זר". לדבריו נוּסח הכרוז  "על-ידי אברהם שטרן ודוד רזיאל". המחבר קובע שאת הביטוי "השלטון הזר"  טבע  אב"א אחימאיר בימי "ברית הבריונים",  אך אין הוא מציין מתי ובאיזה מסמך השתמש אחימאיר לראשונה בביטוי הזה. ד"ר ישראל אלדד קובע כי "מונח זה כביטוי רטורי…מצוי בנאומיו או מאמריו של ז'בוטינסקי"[2] , וגם הוא אינו מציין מסמך ותאריך. לעניות דעתי צודק ד"ר אלדד: זאב ז'בוטינסקי, ולא אב"א אחימאיר, הוא הראשון שהכניס את הביטוי הזה, "השלטון הזר", ללקסיקון הציוני, ככינוי לשלטון הבריטי בארץ-ישראל. ככל שהעליתי השתמש  ז'בוטינסקי בפעם הראשונה בביטוי הזה בשנת 1932 במאמרו "חזית העם", שראה אור בגיליון 14 של העיתון "חזית-העם" מיום   י"ד באדר ב' תרצ"ב (22 במארס 1932). במאמר, שנכתב עברית במקורו, השתמש אמנם ז'בוטינסקי במילים "השליט הנוכרי", אך הרי אחת היא המשמעות.[3]  וכך, בין השאר,  כתב ז'בוטינסקי:-

המשטר השורר בארץ -משטר חוקי היה כל זמן שהאמינו בו היהודים: עתה חדל היהודי מלהאמין בו,

 ובזה נתבטלה זכותו המוסרית…הבגידה שמבחוץ, עוולתו של השליט הנוכרי – הוא העיקר…

תעודתנו… לחדד את הסכסוך שנוצר בין היישוב העברי והשליט הנוכרי… בידי הציבור…

יש ויש אמצעים להרעיל את חייו של השר והפקיד…מלחמתנו…קשה.. אבל אם אותה לא

נילחם – לא ננצח".

בהקשר זה ראוי להזכיר כי  בהכרזת המרד של האצ"ל מופיע הביטוי "הממשלה הזרה".

 

לח"י וזאב ז'בוטינסקי

הגותו ואוצר מינוחיו של ז'בוטינסקי השפיעו במודע ושלא במודע  לא רק על אב"א אחימאיר, אלא על בני הדור כולו, לרבות מהשמאל.  גם יאיר וראשי לח"י שפיקדו על המחתרת לאחר הירצחו, הושפעו עמוקות מז'בוטינסקי.

ראוי להביא בעניין זה  מתוך מכתב שכתב אוריאל הלפרין, הוא יונתן רטוש, ביום 28 באוגוסט 1940, לאחר שהפילוג באצ"ל היה לעובדה קיימת, אל יאיר. כך כתב רטוש:  "את הנפשות ואת הכשרת הרוחות והלבבות עשיתם לא אתם אלא ז'בוטינסקי, וכל הנאצל ממנו, גם אלו שעשיתם אתם, עשיתם למעשה בשמו ובכוחו".[4]  

אבל יאיר מרד בז'בוטינסקי,  והוא, ואחריו ראשי מחתרת לח"י,  שאפו להרחיק את ארגונם מז'בוטינסקי וממורשתו, מן הסתם כדי להצדיק  את הפילוג ואת ההליכה העצמאית שלהם. אלא שהתרחקות זו טלטלה את  לח"י  אל עבר  האידיאולוגיה הקומוניסטית. בן-תור מביא מאמר של נתן ילין מור מחודש שבט תש"ד ובו "פנינים" שקשה כיום להאמין כי יצאו מתחת יד יוצא תנועת ז'בוטינסקי: "העם העברי במולדת יהיה עם של פועלים ואיכרים. אחרת לא יוכל לחיות, אחרת לא יוכל להתקיים (!) ….יש לקוות כי מדינת העברים תהיה הראשונה אשר תגשים את האידיאל האנושי הגדול: 'כל אחד נותן לאומה כיד הכשרון; כל אחד מקבל מן האומה בהתאם לצרכיו'…"(כרך ד', עמ' 500, 501). מתברר כי לילין מור לא היה אז  ספק שתפרוץ מלחמה בין הגוש הקומוניסטי ובין הגוש המערבי, מפני ש"שני הגושים לא יוכלו לחיות בכפיפה אחת". הוא בטוח כי אז "יהיו כִּבשָׁנִים לא רק באירופה אלא גם בשאר הארצות הנקראות היום 'דמוקרטיות מערביות' "… (כרך ה' עמ' 399).

מתברר כי גם אלדד נתן ביטוי להשקפות מעין אלה. באדר תש"ה הוא פרסם את מאמרו "מלחמת המעמדות ומלחמת השחרור" ובו כתב כי "הרעיון סוציאליזם כמשטר חברתי אפשרי הוא, מאחר שמלחמת המעמדות ומלחמת החרות הולכות בקנה אחד עם השאיפה לצדק ולעצמאות" . לאלדד לא היה אז  ספק כי "מלחמת המעמדות היא עובדה מחוייבת המציאות(!)….בצורה זו או בצורה אחרת, העולם צועד לקראת צמצום רב של היוזמה הפרטית, בייחוד בשטח ההון ובשטח תעשיות ואוצרות-יסוד (מכרות, חשמל, תנועה וכו')" (כרך ד', עמ' 507, 511). כמו מרקס ואנגלס, היה אלדד משוכנע אז כנראה כי זכה להתגלוּת של  חוקי היסוד של החברה האנושית, היינו כי בסופו של דבר תקום בעולם  חברה שיתופית בהנהגת מעמד הפועלים. כשקמה תנועת "הלוחמים" סבר לפיכך כי עליה  לצעוד ולהצעיד לקראת הסוציאליזם. ור חשש אחד קינן בלב אלדד, ועליו עמד  בדבריו  בוועידת מפלגת "הלוחמים": "מה נעשה רבותי אם 'חרות' (=התנועה הפוליטית מיסודם של יוצאי האצ"ל) 'יסדרו' אותנו, והם יגידו שהם סוציאליסטים. מה נעשה אז?!" (כרך ה', עמ' 389)

 

טעויות

הרבה הרבה טעויות הדפסה בספר. להלן רק  שתי דוגמאות:-

בעמ' 102   של כרך א' כתוב "לתוך קיבלתם וריאותיהם". צ"ל, כמובן,  "לתוך קיבתם וריאותיהם" ובעמ' 157 של אותו כרך כתוב "קבוצת בית"רים….ומלוגת הגיוס". וצ"ל "קבוצת בית"רים…ופלוגת הגיוס".

יש גם טעויות רבות אחרות. הנה דוגמאות:

בעמ' 29 של כרך ב' נאמר כי "בראשית 1944 כבר פעלה מחתרת לח"י מחודשת, שהוקמה על-ידי מיכאל (=יצחק שמיר) לאחר בריחתו מלטרון". צ"ל, כמובן, בריחתו ממחנה המעצר במזרע.

במפתח השמות שבכרך ד' נכתב כי השם "בן-ישראל חיים (הלל)" מופיע, בין השאר בעמ' 534 של אותו כרך. אלא שעמוד זה בספר הוא ריק לחלוטין.

במפתח השמות של כרך ב' נכתב כי אנשל שפילמן נזכר גם בעמ' 5. אלא שהעמודים בכרך זה מתחילים במספר 11.

במובאה "גרדום", כרך ג' עמ' 260- 262, מתוארת התנקשות בנפוליאון. כשהוא הגיע לווינה, כך נכתב, "בתוך הקולות החוגגים חָדְרָה פתאום שריקת הכדור שנשלח על ידי עלם אוסטרי צעיר" (עמ' 261). המילה "חדרה" שבמשפט זה, מופיעה משום מה  ב"מפתח המקומות" שבסוף הכרך, כאילו היה מדובר ביישוב העברי  חדרה…

פרק עשרים ושבעה שבכרך השלישי דן ב"התקפת לח"י ואצ"ל על שדות התעופה". המחבר כותב כי  אור ליום כ"ד באדר א' תש"ו (27 בפברואר 1946) תקפו כוחות אצ"ל את שדות התעופה הבריטים בלוד ובקסטינה, וכוחות הלח"י –  את  שדה התעופה הבריטי בכפר סירקין. להלן הוא כותב כי "בקסטינה הועלו באש שלושה מטוסי הליפקס, ושמונה אווירונים נוספים נזוקו קשה. בלוד נהרסו שני מטוסים מסוג "הנסן" וחובלו שני מטוסי-תובלה קלים" (עמ' 43). על-פי האמור חובלו אפוא בשתי התקפות  האצ"ל  בסך הכל 15 מטוסים. בפעולת הלח"י בכפר סירקין, מוסיף המחבר, הושמדו "תשעה מטוסי 'ספיטפיירים' של חיל האוויר המלכותי" (עמ' 44). הסך הכולל של המטוסים שבהם פגעו כוחות האצ"ל והלח"י צריך אפוא להיות 24. אבל בסיכום תת הפרק הזה כותב המחבר כי "התוצאה של ההתקפות על שלושת שדות-התעופה הסתכמו בהשמדת כ-40 אווירונים של חיל האוויר הבריטי" (עמ' 45). 

יש התרחשויות  שפרטיהם מסופרים יותר מפעם אחת. הנה פרשה המסופרת שלוש פעמים:-.

בתת הפרק "אליעזר קשאני, יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי" אשר בפרק הארבעים ושניים של הכרך הרביעי של הספר ("הרוגי המלכות") נכתב כי אחרי שֶׁלוחם האצ"ל בנימין קמחי הולקה על-ידי הבריטים, גמל האצ"ל לבריטים בהלקאת אנשי הצבא שלהם ו"חוליה שמנתה 5 לוחמים מסניף פתח-תקוה: יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי, אליעזר קשאני, חיים גולובסקי (גלעד) ואברהם מזרחי יצאה במכונית למשימת ההלקאה, אך פעולתם נכשלה" (עמ' 67).

על עניין זה מסופר בשנייה  בתת הפרק "המשטרה הבריטית" אשר בפרק שלושים וחמישה   ("מנגנוני הדיכוי של השלטון הזר") שבכרך ג'.  נכתב  שם כי "בדצמבר 1946 נתפסו על-ידי המשטרה חוליה בת 5 אנשי אצ"ל שיצאה לבצע פעולת הלקאה…אנשי האצ"ל עונו קשות במאסר. אחד מהם, אברהם מזרחי, מת מהתעללות. אליעזר קשאני, יחיאל דרזנר ומרדכי אלקחי נידונו למוות והועלו לגרדום. חיים גולובסקי (גלעד), הצעיר שבחבורה נידון למאסר עולם" ( עמ' 252).

סיפור זה מסופר גם בשלישית  בתת הפרק "ליל ההלקאות" שבפרק שלושים ושמונה, עמודים 296, 297, אשר בכרך ג'.

* * *

 

מחתרת לח"י, כמו מחתרת אצ"ל וכמו מחתרת ה"הגנה", הייתה מחתרת לוחמת, ולה, כמו לאצ"ל ול"הגנה",   מניות יסוד במפעל תקומת מדינת ישראל. כל ספר על לח"י, כמו גם על האצ"ל ועל ה"הגנה", חשוב ומבורך הוא.

חשוב ומבורך גם מפעלו הגדול של בן-תור, שיש לשער כי הקדיש לו ימים ולילות במשך שנים רבות. חבל רק כי כְּתב היד של הספר בן אלפי העמודים לא הועבר קודם הדפסתו  לטיפולו של עורך, וגם כי מגיה מקצועי לא הגיה בעיון את הספר טרם הדפסתו הסופית.

 

 

                                                                                                                 ד"ר אפרים אבן

 

 


[1] תחת הכותרת "זיכרונות נתן ילין-מור" פרסמתי ב"בארץ-ישראל", גיליון 36 (41), סיוון תשל"ד – יוני 1974 , עמ'  14 ו-30, רשימה מפורטת על ספר זה ובה הבעתי את דעתי שהמחבר מנסה "להתאים את רעיונות לח"י, בחלקם חפחות, לרעיונות אשר להם מטיף  מחבר הספר בשנים האחרונות". 

[2] "מעשר ראשון", תל-אביב תש"י, עמ' רפג.

[3] את המאמר הזה, שבו, בין השאר,  מעלה ז'בוטינסקי על נס  את "המלאכה הנשגבת" של העיתונאי, הבאתי ב"האומה", גיליון 101, סתיו תש"ן – 1990, עמ' 50 – 52.

[4]  מובא על_פי יוסף הלר: "לח"י 1940 – 1949" ירושלים תשמ"ט, עמ' 112.

אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר

Related posts

דב סלומון ז"ל

אריק זיו ויזר

הרצליה, הרצל והשבת

אלי חזן

זאב ז'בוטינסקי ה"סוציאליסט"

אריק זיו ויזר

מי משכתב את ההיסטוריה של "אלטלנה"?

אריק זיו ויזר

על יצחק שמיר ועל שיחות איתו/מאת:ד"ר אפרים אבן

אריק זיו ויזר

ד"ר אפרים אבן: על הספר "בגין 1913 – 1992", המתיימר להיות ביוגרפיה של מנחם בגין.

אריק זיו ויזר

השאר תגובה

דילוג לתוכן