11 C
תל אביב
1 בדצמבר 2020
ליכודניק
דעות

אם אין אני לי – זה בגלל הבריטי / גלעד מוליאן

לפני כשנה הפיקה תחנת אלג’זירה את הסרט ‘נכבה’, אחד הסרטים החשובים ביותר בביסוס הנרטיב הפלסטיני סביב פעילות התנועה הציונית במאה ה-20 בכלל ובמלחמת העצמאות בפרט. בשונה מעלילות ותיאוריות זולות שמרכיבות לעיתים סרטים דומים, מקפיד הסרט להישען על מחקרים אקדמיים וראיונות של אינטלקטואלים פלסטינים וערביים, וכן – לא נפקד גם מקומם של החברים הטובים באקדמיה הבריטית והישראלית. הסרט זכה לתהודה רבה בעולם הערבי – בזמן מבצע ‘עופרת יצוקה’, למשל, כאשר מדי לילה בערוץ הראשון הקרינו ערבי זמר בניחוח חציר, הקרינה אלג’זירה בשידורים חוזרים את הסרט. גם בשבוע שעבר, עת ציינו בעולם הערבי את הנכבה, הוא תפס חלק ניכר מלוח השידורים, הפעם בפריים טיים.

ובכן, על פי הסרט, הסיפור הציוני מתחיל מוקדם משחשבנו. הפרק הראשון, שנקרא ‘קורי המזימה הציונית’, מספר לנו שהנכבה בעצם החלה לא ב-1948, אלא באגרתו של נפוליאון לעם היהודי טרם ניסיונו לכבוש את עכו ב-1799, והבטחתו לסייע ליהודים לעלות לארץ במידה ויעלה בידו לכבוש אותה. כמובן, הסרט מתעלם מהעובדה שניצני הציונות כתנועה מאורגנת ורצינית החלו לנבוט רק כמאה שנה לאחר מכן, ומטרת האיגרת הייתה בעצם לכבוש את ליבו ולקבל את סיועו של חיים פרחי, יועצו של שליט עכו באותם ימים, אחמד אלג’זאר.

ככל שמתקדם הסרט ישנו מכנה משותף ברור לכל התיאוריות – התממת הפלסטינים כילידי הארץ שעסוקים במסיק זיתים ובהשבחת ערוגות הפאקוס, לעומת דמוניזציה כוללנית של היהודים, כעם שעוסק בנישול הפלאחים הערבים מאדמותיהם, בתוויית קונספירציה בינלאומית לקידום הציונות דרך מתן שוחד לפקידים בריטיים, ובהתחמשות והתארגנות לקראת עימות צבאי עם הפלסטינים.
כל התסכול הפלסטיני מחוסר היכולת להתארגן במסגרות חברתיות ופוליטיות מסודרות במחצית הראשונה של המאה ה-20, באים לידי ביטוי בפרק השני – ‘דיכוי המהפכה’. מה הייתה הסיבה לחידלון הפוליטי של ההנהגה הפלסטינית? חלילה וחס שמדובר במבנה החמולתי שמאז ומעולם מהווה מכשלה למשילות ולהתארגנות פוליטית יציבה בעולם הערבי, הסיבה טמונה אך ורק ברדיפה של הבריטים את ההנהגה הפוליטית הפלסטינית, והחסינות שהוענקה במקביל להנהגה היהודית.

מה שנקרא, אם אין אני לי – זה בגלל הבריטי.

בהמשך לכך, מצוין כי הגדודים העבריים, ששירתו בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה, לא היו אלא קונספירציה בריטית לאימון כוחות יהודים על מנת שיתפסו פיקוד בבוא היום על הארץ. אין זה משנה כמובן, שאותם גדודים ממש, פורקו מיד בתום המלחמה. יתרה מכך, בריטניה לא הסתפקה בהכשרה צבאית של הכוחות היהודים, אלא גם השאירה עם עזיבתה את הארץ כמות נכבדה של נשק ומבנים לטובת הנהגת היישוב היהודי, ואף השתתפה באופן פעיל בגירוש כ-5000 פלסטינים מטבריה באפריל 1948.

כן, לפי הסרט, לא חל שום מהפך במדיניות הבריטית כלפי שאלת ארץ ישראל בתקופה שבין סוף מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה, נהפוכהו – הרברט סמואל (הנציב הראשון בפלשתינה שאהד את הציונות) ומלקולם מקדונלד (מפרסם הספר הלבן השלישי) חד הם, וזהה היא מדיניותם. אשרי המאמין.

היהודים מוצגים בסרט כמחרחרי מלחמה קולוניאליסטים, שעסקו במשך שנים רבות בהכנות צבאיות לקראת עימות. כך מצוין, למשל, שבדגל ישראל, שהפך לסמל כבר בסוף המאה ה-19 בראשון לציון, שני הפסים הכחולים מבטאים את השאיפה הציונית האימפריאליסטית לשכון בין נהרות הפרת והחידקל, ולא את הפסים המצויים מזה דורי דורות על טליתות התפילה. אם תשאלו את ד”ר הלל כהן מהאוניברסיטה העברית שמככב בסרט, היהודים החדשים בארץ היו כה שפלים, עד כדי כך שניצלו את רוחב הלב ומנהגי האירוח המסורתי של הפלסטינים, כדי לחלץ מהם מידע מודיעיני חיוני לתקיפת הכפרים שבהם התארחו. אליבא דכהן, יומינט, “מודיעין אנושי” – אולי השיטה העתיקה ביותר לאיסוף מודיעין באמצעות מרגלים וסוכנים – הוא כנראה המצאה ציונית.
זאת ועוד, כל מעשי הטבח, מה שאנחנו מכנים מאורעות תרפ”א, תרפ”ט ותרצ”ו-תרצ”ט, מושמטים או לכל היותר זוכים לכותרת ‘הפגנות מחאה’. גם יחסי הכוחות ערב מלחמת העצמאות המוזכרים בסרט, מופרכים. יחס של 1 ל-6 בין הכוחות היהודים לכוחות הפלסטינים, בהתאמה, ויחס של 1 ל-3 אם כוללים גם את צבאות הערב. על זה נאמר – נו, באמת.

בכל הקשור ל”דיפלומטיה”, הסרט ממשיך לתחזק מיתוסים מסרטים אנטישמיים על השפעת היהודים על הפוליטיקה הבינלאומית. כך יוצא שהשתדלנות והכסף היהודי חברו לאינטרס מערבי אירופאי להקים חיץ בין אירופה לעולם הערבי, וזו בלבד הסיבה שהקמת מדינה יהודית זכתה ללגיטימציה בינלאומית. הכרה בזיקה ההיסטורית של העם היהודי למולדתו, זכות להגדרה עצמית כחלק משיטת המנדטים ותופעת הלאומיות הגואה במאה העשרים, תוצאותיה המזוויעות של השואה – כל אלו לא מוזכרים בסרט. הנשיא האמריקני הארי טרומן מתואר, למשל, כמי שדחף לעלייתם ארצה של כמאה אלף יהודים משארית הפליטה, לא משום שזהו מעשה הומאני מתבקש לאחר זוועות השואה, אלא רק מאחר והכסף היהודי מימן לו את קמפיין הבחירות.
ייאמר לזכותם, במאמר מוסגר, שגם כאשר עסקו המנהיגים הציוניים בשתדלנות, מעל ומתחת לשולחן, הרי שעשו זאת עם פיגורות ראויות בכל קנה מידה מוסרי ובינלאומי – דבר שחאג’ אמין אלחוסייני, אחד המנהיגים הפלסטינים הבולטים באותה תקופה, אינו יכול לייחס לעצמו לאחר שכזרזיר ביקש חסותו של עורב, בחור בשם אדולף היטלר.

שקר עסיסי במיוחד מציג החבר היקר עזמי בשארה, שמנתח בנימה מחמיאה את הפרגמטיות של האסטרטגיה הציונית, שעל אף שאיפתה להקמת מדינה יהודית טהורה, ידעה להתפשר עם המציאות, לא יצרה יש מאין, אלא הסתפקה בגזילת התשתית האזרחית הפלסטינית ובהעברתה תהליך מזורז של ציוניזיציה. חשבתם שהפרחנו את השממה, כדברי ‘הזקן’? גורנישט. קיבלנו ‘מדינת אינסטנט’, מוכנה על מגש, אליבא דבשארה.

הפרק השלישי, טיהור אתני, עוסק בפעולות ההגנה וצה”ל, האצ”ל והלח”י לגירוש מקסימלי של פלסטינים מכפריהם. אין מקום לספקות מבחינת הפרשנים השונים – אמרת מדינה יהודית, אמרת טרנספר. הדברים קשורים אחד בשני.
הגם שיש יסוד סביר להניח שאכן התבצע בחלק מן המקרים גירוש אקטיבי של תושבים פלסטינים, גם כאן הסרט נוטה להקצין ולסלף את שאירע. לפי הסרט, עיקר הגירוש התבצע לפני הכרזת המדינה, קרי בין נובמבר 47′ למאי 48′, בעוד האסטרטגיה של כוחות ההגנה בתקופה שלפני אישור תוכנית ד’, כללה בעיקר פעילות הגנתית – לחימה בערים המעורבות, הגנה על יישובים מבודדים ופתיחת צירי התנועה הבינעירוניים לשבירת המצור. בין שאר תיאורי הזוועה מבליח לפתע תדי כץ, וחוזר על בדיית ‘טנטורה’, אותו ‘מעשה באבי יאר’ שלטענתו ביצעו חיילי חטיבת אלכסנדרוני בתושבי הכפר, זאת על אף שבית משפט פסק כי זייף עדויות במהלך המחקר שכתב באוניברסיטת חיפה.

לסיכום, ועל אף הביקורת על הסרט, אין ספק כי הפלסטינים אכן חוו סבל, גירוש, אובדן רכוש ומחיר דמים. עובדה זו איננה מוטלת בספק כיום. אך לצד זאת, המונופול על הסבל אינו נחלתם הבלעדית. בחינה ביקורתית של החלטות הפלסטינים והעולם הערבי לאחר אישור תכנית החלוקה באו”ם, ועיון במחקרים האקדמאים אודות הרדיפות והחוויות הדומות שהיו מנת חלקם של יהודים בארצות ערב במאה ה-20, רק ממחישים את הצורך להימנע מהשתעבדות לתחושת קורבן שיצר הסבל ארוך השנים לשני העמים.

רק כאשר יביטו הפלסטינים פני עתיד ולא פני עבר, יתעלו את האנרגיה שלהם להקמת מדינה בת קיימא וישילו מעליהם את השאיפה לפתוח עם ‘המפתח העתיק של סבא’ את הבית ביפו – רק אז ייתכן פיוס פרקטי ומציאותי בין מדינת היהודים לשכניה הפלסטינים.
———————————————————————————————————————————————-
הכותב: גלעד מוליאן, חבר ליכוד וסטודנט באוניברסיטה העברית. מגיש ניתוח של סרט הנכבה ששודר באלג’זירה בשבוע שעבר, תוך הפרכתו על ידי הנרטיב הישראלי.



אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר

אולי גם זה יעניין אותך

גילה על השיפוד של עובד

אריק זיו ויזר

פרשת קצב – נקודה למחשבה

אריק זיו ויזר

סומכים עליך, ראש הממשלה

אלי חזן

הזדמנות החזרה לחומש

אריק זיו ויזר

לקראת שבת : לקרוא את ז’בוטינסקי מחדש

אלי חזן

לא עוצר בכיפור

אריק זיו ויזר
דילוג לתוכן