15 C
תל אביב
25 בנובמבר 2020
ליכודניק
דעות

אז למה לי פוליטיקה עכשיו ?

הבחירות שנפלו עלינו כרעם ביום בהיר הם רע הכרחי, תוצרת החלטת בג”צ בנושא חוק טל והשוויון בנטל. ואם בשוויון בנטל עסקינן- נקודות למחשבה וספר מומלץ. 

 

הכנסת חזרה השבוע מפגרה, כשעל שולחנה שלל נושאים חשובים למדינת ישראל. נושאי תחבורה, צרכנות, בריאות, שירותי תקשורת, חינוך ודיור כולם דורשים חקיקה לטובת הציבור. על הפרק גם עומדים נושאים שהייתי מכנה אותם “הרי גורל” שדורשים שינוי עמוק ומשמעותי. שינוי שיטת הממשל על מנת לאפשר מצב של משילות, בה הממשלה מסוגלת לקדם מדיניות ואיננה נתונה לסחטנות של מפלגות המייצגות פחות מ-10% מהציבור הוא נושא שהממשלה הנוכחית הציבה כיעד לטיפול וטרם הצליחה לבצע. החשיבות בהסדרת היחסים שבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת מול הרשות השופטת, באמצעות חקיקת חוק יסוד: החקיקה הוכחה מעל לכל ספק במושב החורף עם הצגת התכלית של השופטת בייניש, עת פרשה מכס הנשיאות בבג”צ. שני נושאים נוספים הפכו לדחופים במיוחד בעקבות התערבותה של בג”צ- הממשלה נדרשת כעת להכריע ולקבוע מדיניות בנושא המאחזים ביהודה ושומרון- נושא בעייתי במיוחד, כיוון שיהודים אינם מסוגלים להוכיח שהתקיימו עסקאות לרכישת הקרקע, מפני שהמוכרים הפלסטיניים צפויים לגזר דין מוות ברשות הפלסטינית אם יאשרו שאכן מכרו את קרקעותיהם ליהודים. ואולי הנושא החשוב ביותר- השוויון בנטל- הוא גם הנושא שעליו הממשלה תיפול אם תנסה לטפל בו.

כל הנושאים הנ”ל זקוקים לחקיקה שלוקחת זמן. אלא שלממשלה אין זמן- ביולי יגיע הדדליין שהציב בג”צ לחקיקת חוק חדש במקום חוק טל, החרדים יפרשו והממשלה תיפול ואיתה כל חקיקה שלא תגיע לסיומה עד אז. לכן, אינני יודע אם זה ההגיון שמנחה את הממשלה, מעבר ליתרון הנוכחי של הליכוד וישראל ביתנו בסקרים כעת, אך ייתכן שמוטב להקדים תרופה למכה ולהקדים את הבחירות שבמילא יהיו.

שתי טענות שמעתי בגנות המהלך (למשל בטורו השבועי של בן דרור ימיני, שהוא כרגיל מצוין, למרות שאינני מסכים עם כולו):

1. בחירות עכשיו יעלו לקופת המדינה סכום עתק של 400 מיליון ש”ח.

2. אם הממשלה תציע חקיקה בנושא השוויון בנטל, יש הרי רוב עצום בכנסת שתומך בכך.

באשר לטענה הראשונה- אכן בחירות הם עסק יקר. כאשר יו”ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית ביקש לשנות את התקנון כך שבחירות לאגודה יתקיימו בכל שנה ולא בכל שנתיים, בעלות שנתית של 80 אלף ש”ח מכספי הסטודנטים, התנגדתי לכך- מדובר בהכפלת ההוצאות על בחירות. אך לא זה המקרה כאן- מדובר בהקדמה של בחירות ולא בהוספה של בחירות. הבחירות הכלליות הבאות מתוכננות ל2013, כך שלמיטב הבנתי, להקדמת הבחירות כעת אין השלכה על מועד הבחירות של 2017. ההתנגדות הגדולה בציבור לקיום בחירות כעת רק מוכיחה עד כמה הציבור מרוצה מהממשלה הנוכחית. אבל שביעות רצון הציבור איננה תחליף להליך הדמוקרטי. הרי לא ייתכן שב2013 נוותר על הבחירות, לא משנה כמה הציבור שבע-רצון מהממשלה. ישראלים כל כך אוהבים להביע את דעתם, אבל הבחירות הם המקרה היחיד שבו מישהו חייב להקשיב…

באשר לטענה השנייה- תפקידה של אופוזיציה היא לשאוף להחלפת הממשלה. אין בזה פסול וזו מהות הדמוקרטיה. צדדים שונים מחזיקים בדעות שונות ונלחמים על הזכות לעמוד בראש המדינה ולהנחיל את מדיניותם. לכן, מצד הדין הוא שאופוזיציה תתנגד באופן אוטומטי לכל מהלך של הקואליציה. במידה ולקואליציה יש לגיטימציה ורוב, הרי שמאמצי האופוזיציה לא יישאו פרי. הדבר נכון בין אם הקואליציה מיישמת מדיניות שמנוגדת לעמדת האופוזיציה ובין אם היא מקובלת עליה- האופוזיציה יכולה להתנגד בכל מקרה, וכך היא עשתה במשך כל תקופת הכנסת ה-18, וכך היא כנראה גם הייתה עושה במקרה של חקיקה בנושא השוויון בנטל, כך שלמעשה, לא יהיה רוב לחקיקה כזאת, אפילו שהיא מוסכמת על יותר מ-80% מחברי הכנסת. מסריח, אבל כשר.

 

***

כיוון שבעניין השוויון בנטל עסקינן, קראתי לאחרונה ספר מעניין בנושא- חרדים לגורלם, מאת דוד זולדן (בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד). זולדן הוא בוגר המחזור הראשון של מתגייסי הנח”ל החרדי, הלא הוא גדוד “נצח יהודה”, ואף נשאר בשירות קבע מחוץ לגדוד. בספרו הוא מתאר, לצד אנקדוטות מרתקות משירותו, גם את המחיר הכבד שמשלמים הצעירים החרדים שבוחרים להתגייס לצה”ל.

 

הספר מספק הצצה נדירה לעולם החרדי, למניעים של צעירים חרדים ולמנטליות שהיא לעיתים מאוד שונה מזו של מי שאיננו חרדי. גם סדר העדיפויות של החיילים החרדיים הוא שונה לעיתים מזה של חייל אחר, כפי שממחיש הסיפור הבא:

האמונה המוחלטת שלנו מצד אחד, והתנאים והאילוצים בשטח מצד שני, הולידו שוב ושוב קונפליקטים חדשים. כך קרה באחד המרדפים שלנו בשטח אויב, באזור שאגדיר אותו כ”צפון הבקעה”. המרדף המתיש התנהל במשך שעות. מתישהו הוחלט בחלונות הגבוהים כי נשקפת לנו סכנה רבה מדי, וכי יש לפנות אותנו משם. אלא שעתה כבר היינו עמוק מדי בשטח. בהתייעצות משותפת של כמה קצינים בכירים, נפלה ההחלטה: לפנות את הכוח דרך האוויר, באמצעות מסוק.

תוך שניות היינו מול רשת הקשר של המסוק. אלא שאז נכונה לנו הפתעה קטנה. ממכשיר הקשר של המסוק בקע קול נשי. לרגע לא הבנו. ואחר כך התברר העניין כולו. בחיל האוויר שירתה באותה עת טייסת אחת בלבד. והיא, ודווקא היא, “הונחתה” (תרתי משמע…) עלינו ואמורה היתה לפנותנו חזרה לבסיס האם שלנו.

קולה של הטייסת עורר מהומה קלה. “אולי נרים טלפון לרבנים,” אמר מישהו מהכוח, ספק צוחק, ספק רציני, “ונשאל אותו אם אנחנו יכולים להתפנות. הלא אם נטוס יחד איתה במסוק, זה עלול להיות ‘ייחוד’ ואז נעבור עבירה. נו, חבר’ה, מה אתם אומרים?”

לאלו מביניכם שאינם בקיאים בהלכה, מצוות “ייחוד” אוסרת על גבר ואישה לשהות יחד בחדר סגור. האיסור הפורמלי מתבטל אם הדלת פתוחה לרווחה, וכל ‘מאן דבעי’ יכול לראות את השניים וממילא להיווכח כי אין הם עוברים שום עבירה. במהלך השנים הלכו המחמירים והחמירו. גברים חרדים מקפידים שלא רק להימצא קרוב מדי לאישה פנויה או לאישה לא להם. בוודאי ובוודאי לא ישהו בחברת אישה לבדם בחדר, תהא הדלת סגורה או פתוחה.

לא פלא שאזכור איסור הייחוד עורר פרצי צחוק. היינו חבורה של חיילים, ואילו היא טייסת. לכל בר דעת היה ברור כי אין כאן צל צלו של איסור “ייחוד”, וגם אם היה כזה הרי שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה… מכל בחינה שהיא. היה גם ברור כי אסור לנו להישאר בקרב אותו כפר עוין, כי השתהות במקום עלולה חס וחלילה לסכן את חיינו.”

חייל רגיל מוצא את עצמו בצה”ל עומד בפני לבטים מסוימים, עבור חייל חרדי, מדובר בלבטים קשים במיוחד. לראשונה, הוא נדרש לשפוט בעצמו בין קיום מצווה מסוימת לבין צורך מבצעי הסותר אותו, דבר שלא קורה בעולם החרדי העוטף, שכל כולו מהונדס כך שיוכל לקיים את כל המצוות ללא מגבלות וללא התלבטויות. זולדן גם מתאר את המאמצים הכבירים שהושקעו בכך שחיילי הנח”ל החרדי יוכלו להרגיש בנוח בעת שירותם ועל החמרות של המפקדים הלא-דתיים, לעיתים אף יותר מהחיילים החרדים עצמם.

ועל אף המאמצים הכבירים מצד צה”ל להקל ככל שניתן על החיילים, הם שילמו ומשלמים מחיר כבד. העולם החרדי מבוסס כולו על הקהילה. המצוות ביהדות מבוססות על כך שהן נעשות בקהילה. אך המחיר של גיוס לצה”ל הוא פגיעה בחברותו של החייל ומשפחתו באותה קהילה. תגידו שקהילה שפוגעת בחבר בה על כך שהוא התגייס לצה”ל איננה ראויה לו, ובכל זאת- זאת קהילתו, זה ביתו.

אחד החיילים ששירתו יחד עם זולדן מספר:

“הבדידות היא מחיר, שנאלצנו לשלם לכל אורך תקופת השירות. בין אם הייתי מנותק בצבא, בין אם הייתי לעיתים מוקצה בחברה החרדית. ידעתי היטב את טיב הבחירה ויתרונה. ידעתי גם את גובה התשלום.

אחד המקרים הקשים ביותר שחוויתי אירע ביום השמח ביותר בחיי. היה זה יום נישואי למאיה שלי. החתונה שלנו נערכה בחודש מרס של שנת 2001. זמן מה קודם לכן החלטנו שנינו לבוא בברית הנישואין. הצבא אמנם הציע לנו את עזרתו בכל הדרוש, אבל אני חשתי גאה מכדי לקבל את ההצעה. עשיתי הכל לבדי. בחופשות המועטות שניתנו לי, נסעתי עם מאיה לתל אביב למעצבת שמלות כלה. שכרתי אולם, רכשתי טבעת יפה, עשיתי את כל ההכנות לשמחה המקווה.

לכמה אורחים ציפיתי?

ידעתי כי לאירועים דומים אצלנו במשפחה לא הגיעו מעולם פחות משש מאות או שבע מאות איש. ככה זה אצלנו. איננו מזמינים רק את בני המשפחה הקרובה. אצלנו מזמינים קרובים רחוקים, חברים מהישיבה, אנשי קהילה ועוד ועוד. אמנם מדובר בנטל כלכלי לא פשוט, ומצד שני- מה לא עושים כדי לשמח חתן וכלה?

כשעשיתי את החישובים, ניסיתי להיות ריאלי. ידעתי כי לחתונה שלנו יבואו פחות אורחים. היה לי ברור כי חלק מהמוזמנים בקהילה ידירו את רגליהם מהאירוע, שכן החתן משרת בצבא. ניסיתי לנחש את מחשבותיהם. ‘מילא נבוא כדי לשמח את הוריו של שמחי, אבל מה יאמרו עלינו שבאנו לחתונה של חייל בצבא? מה זה אומר עלינו? אולי פירוש הדבר שאנו תומכים בדעותיו? ואולי פשוט יותר לא לבוא לחתונה ובכך לשים קץ לעניין?’

בערב החתונה לא הייתי ער דיי לאותו עניין. הייתי מאושר. מאיה היתה כלה יפהפייה והאורחים זרמו לאולם. אט אט שמתי לב לעובדה פשוטה: כיוון שאנו חוזרים בתשובה, טבעי הדבר שרוב בני משפחתנו הם אנשים חילונים, ואכן, למרות היותנו אנשים חרדים, רוב האורחים בחתונה שלנו היו חילונים.

היכן, אתם שואלים, היו בני הקהילה שלנו?

אתם בוודאי מנחשים. חלק מהם הדיר את רגליו משמחת החתונה שלי ושל מאיה. באולם ניצבו שולחנות ריקים. מנות רבות שהוזמנו, ועליהן שולם כסף רב, נותרו במעמקי המטבח. העולם שבו גדלתי, ושאליו השתייכה משפחתי, לא בא לחגוג איתי את אחד הימים השמחים בחיי. הסיבה היתה ברורה. איש לא היה צריך לומר לי: לולא הייתי בצבא, לו הייתי תלמיד ישיבה מן המניין, היתה החתונה שלנו נראית אחרת לגמרי.

אז, כמו היום, אינני מתחרט לרגע. הייתה זו הבחירה שלי. הייתי שלם איתה לגמרי- כולל המחיר שהיה עלי לשלם.”

 

לכל אורך הספר, זולדן מדגיש את חשיבות ההליכה בתלם בעולם החרדי, ואת המחיר הכבד שנאלצים לשלם אלא אשר סוטים מדרך זו. אך מסקנתו הברורה היא דווקא ההצלחה של גדוד הנח”ל החרדי והחשיבות בהמשך פרוייקט זה ובהרחבתו. הוא איננו מצדד בגיוס כלל החברה החרדית, אך הוא בהחלט איננו מצדיק פטור גורף משירות צבאי. זהו ספר חובה לכל מי שעוסק במציאת פתרונות לנושא השוויון בנטל והחברה החרדית. 

 

***

 

קל לנו לתקוף את החברה החרדית על שאיננה נושאת בנטל. רבים מהחרדים, כמו זולדן ואחרים, מצדיקים זאת ומבינים שהמצב לא יכול להישאר כמות שהוא. אך כל פתרון חייב להכיר ולקחת בחשבון את מאפייניו הייחודיים של חברה זו, ולנסות להתמודד איתם. פתרונות בסגנון “ראש בקיר” של ‘מעכשיו- כולם יתגייסו או לשירות צבאי או לשירות אזרחי, ואם לא, אז-‘ אינן מהוות פתרון של ממש ועלולות ליצור קרע גדול אף יותר. 

 




אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר

אולי גם זה יעניין אותך

דרך המלך להתנהגות חברי ליכוד

אלי חזן

חיסול הטרוריסט אוסמה בן לאדן – אסור להתבלבל ו/או לתת שיבלבלו אותנו

על חכמים וצודקים ובנייה ב 1E

אלי חזן

החטא הקדמון של סימה

אריק זיו ויזר

שלישית, גירוש לא יהיה!

אלי חזן

השתלמות לקוסם

אלי חזן
דילוג לתוכן